מרכז אדם ועמלו


המרכז מציג את התרבות החומרית המסורתית של ארץ-ישראל בתחומים רבים של חיי היום-יום, ובהם חקלאות, מלאכות, עבודות הבית ואומנויות העיצוב והעיטור. ראשיתו נעוצה עוד בשנות השלושים של המאה ה-20, כאשר פרופ' שמואל אביצור, שעל-שמו נקרא המרכז, החל לחקור נושא זה ולאסוף חפצים וכלים אתנוגרפיים המשקפים את אורח חיים המסורתי.
כלי עבודה, פריטי שימוש ותהליכי ייצור השתנו אך במעט במהלך ההיסטוריה, כפי שמעידים ממצאים ארכיאולוגיים. הם השתמרו עד הדורות האחרונים ביישובים הערביים, במאהלי הבדווים ובקרב יהודים בארץ-ישראל ובשכנותיה. רוב המוצגים באוסף המרכז הם אתנוגרפיים, מהדורות האחרונים, אך ניתן ללמוד מהם רבות על אורח החיים בארץ בתקופות הקדומות. לצורך השוואה והשלמה שולבו בתצוגה גם חפצים וכלים קדומים, תוך ציון מקורם ותאריכם. תרבות חומרית מסורתית זו הולכת כיום ונעלמת, ומטרת המרכז היא לשמרה כערך תרבותי-היסטורי.

המרכז כולל שלושה מרחבי תצוגה: תצוגת הקבע, כיפות היוצרים וחצר הלחם. לאלה יש להוסיף חלק מתצוגות החוץ של המוזיאון ובייחוד אלו שבגן נופי ארץ-ישראל ואתריה.

תצוגת הקבע המחודשת כוללת כעשרים מדורים ובהם מוצגים וחפצים מתחומים רבים של חיי היום-יום בארץ-ישראל.
האגף הצפוני של הביתן (מימין לכניסה) מוקדש למזון, השגתו ועיבודו. מדוריו המרכזיים עוסקים בשלושת גידולי היסוד (תבואה, גפן וזית), שסיפקו את הרכיבים העיקריים בלוח המזון: דגן, תירוש ויצהר. בתחום הדגן, גידולו ועיבודו מוצגים כלים המשלימים את חצר הלחם של המרכז, ובהם חותמות נדירים לערימות הכרי בגורן ומורג לדיש ובו מאות להבי צור. מדורים אחרים מציגים גידול בעלי-חיים, כגון צאן, יונים ודבורים, והמזון המופק מהם, וכן ציד ודיג - האמצעים הראשוניים להשגת מזון. תחום חדש, שלא הוצג עד כה בביתן, הוא המים, שמעולם לא היו זמינים מספיק בארצנו, ועל כן פותחו כלים מגוונים להפקתם, לשאיבתם ולחלוקתם. מכלול אחר מציג כלים ומְכלים להכנת מזון, לבישולו ולאגירתו, ששימשו במטבח ובחצר הבית.

האגף הדרומי (משמאל לכניסה) מציג מלאכות ופעילויות שונות, כהשלמה לכיפות היוצרים שלצד הביתן: טווייה ואריגה (מוצג מיוחד כאן הוא נול קרקע משוחזר), רכיבה והובלה בכוח אדם ובהמה, שימוש במיגוון עשיר של צמחים לייצור כלים ומכלים (זו תצוגה מרתקת, שכן אלה לא משתמרים בדרך-כלל בממצא הארכיאולוגי), בנייה וחציבת אבן וסיתותה, עיבוד עץ וכלים שנעשו ממנו (מוצג נדיר הוא מנעול גדול ומפתח-הזיזים שלו), ואמצעי מדידה ומשקולות אשר שימשו בארץ מימי קדם ועד תקופת המנדט, שחלקם נושאים טביעות וחותמות של הפקידים אשר אימתו את דיוקם. מדור מיוחד מציג טכניקות מגוונות (כגון גילוף, חריתה, צביעה ושיבוץ) של עיצוב חפצים ועיטורם, שכן האדם שאף תמיד לייפות את כליו, גם אם לא הייתה לכך תרומה מעשית.

מבין המדורים האחרים - האחד מציג צורות שימוש משני ומיחזור של חפצים שהתבלו, נושא שהפך אקטואלי בימינו אך אִפיין את התרבות המסורתית החסכנית, ואחר עוסק בניצול הפלסטיק, שהוא חומר גלם חדש, בצורה ובעיצוב מסורתיים; זאת על-ידי הצגת פריטים מפלסטיק לצד קודמיהם הזהים להם בצורה אך נעשו מחומרים מסורתיים. במרכז האולם הוצבו מוצגים נדירים: רחיים-של-חמור מהתקופה הביזאנטית המעוטרים במנורת שבעה קנים, אשר התגלו בחפירות שערך המוזיאון בבית-כנסת קדום בצור-נתן; קנקן אגירה מעוטר להפליא בצבעי אדמה (אוכרה); וגלגל-כפות גדול מעץ אלון, שבאמצעותו הונעו הרחיים בטחנת קמח בנחל התנינים, ואשר התגלה בחפירות שנערכו שם. בחלל מיוחד מוקרן רצף צילומים מההווי היומיומי בארץ, שבהם שולבו ניבים מן העברית העתיקה, שמקורם נעוץ בפעילויות אלו. ביטויים אלה, כגון "נקיפות מצפון" או "סתם את הגולל", משמשים אותנו גם כיום אך רק מעטים יודעים את משמעותם המקורית.

כיפות היוצרים הן שחזור של רחוב-שוק מרוצף ולאורכו "חנויות" שבהן מוצגים חומרי הגלם, כלי העבודה והתוצרת של בעלי מלאכה מסורתיים: חרש ברזל (נפח), חרט עץ, חרש עץ (נגר), צורף, סנדלר, נפץ צמר גפן, קדר, פחח, אורג, רצען, אופה, מנפח זכוכית ומשחיז סכינים. זהו מכלול יחיד במינו באותנטיות ובעושר התצוגה שלו, המשקף את אופיים של מרכזי המלאכה העירוניים מימים עברו.

חצר הלחם היא תצוגה פתוחה המוקדשת לגידול תבואה ועיבוד הדגן ללחם - מוצר המזון הבסיסי ביותר. היא מכילה מיגוון גדול של מחרשות עץ מסורתיות ומחרשות ברזל מהעת החדשה, מוריגי דיש מחומרי גלם שונים (לרבות מורג אבן נדיר של הטמפלרים), אבני רחיים וכלי טחינה מתקופות שונות, ומיתקני אפייה.

ההשוואה בין ישן וחדש מלמדת על הדמיון הרב של אורחות החיים בעת העתיקה לאלה של הדורות האחרונים ומעידה עד כמה מועטים השינויים שחלו בכלי העבודה ובחפצי היום-יום במשך השנים.

 

סיור וירטואלי 360°