תערוכת מחווה למיכה קירשנר


 

זרם הדימויים הדיגיטליים הבלתי פוסק שמציף את העין בעידן המקוון, דימויים הנלעסים ומעוכלים בסתמיות של זלילת טוגנים משומנים במזללת מזון מהיר, עמעם במידה רבה את כוחו של הצילום המגזיני, את ייחודו של הדימוי החד-פעמי, זה שאין שני לו, זה שנוצר ביד אמן ונחרט בזיכרון כמו אירוע.    

במרכזו של צילום מגזיני ניצבת, בדרך כלל, דמות מוּכּרת ומפורסמת, אך מה שרואים בו הוא לא רק את המפורסם המצולם. צילום מגזיני ראוי הוא דעה, והתבוננות בו היא קריאת מאמר. זה לא אבא אבן בצילום; זו דעתו של מיכה קירשנר על הישראליות, והיא מובעת באמצעות אבא אבן, כובע טמבל ועציץ עם צמח צבר, על רקע אפור מקומט. זו גם לא תמי בן עמי; זה העצב הרב שצלם דעתן מזהה בעיניה של דוגמנית מצליחה.

אלא שגם בדעות, כמו בדימויים, יש כיום אינפלציה. לא רק שלכולם יש דעה, לכולם יש גם איפה להביע אותה. ובחסות הפוסט-מודרניזם והטכנולוגיה, לכל הדעות אותו משקל, גם אם מרביתן אינן מעניינות, ובוודאי שלא מקוריות. אם מוסיפים על אלה את בחירתם הפחדנית-חנפנית של כלי התקשורת המסורתיים להיאסר מרצונם בבית הכלא של האיזון הקדוש, קשה כיום להעלות על הדעת את פרסום תצלומה של עיישה אל-קורד, הפייטה הפלסטינית, בעיתון יומי.        

קירשנר ידע להסתכל ולא פחד להגיד. הוא היה הראשון בארץ לצלם כך, והיו מי שלא חששו לפרסם את עבודותיו בהבלטה, שהקנתה להן ולו נוכחות תרבותית משמעותית. כשמתבוננים בתצלומיהם של יוסי שריד ויעל דיין, בשניהם המוקד השבור או הקרוע הוא באזור העיניים - אפשר לומר שקירשנר זיהה כבר לפני עשרים שנה ויותר את מצבו, שלא לומר עיוורונו, של השמאל הישראלי; ועם קרן מור בצבעי בזוקה הוא חזה את צו השעה: לפנק, לפנק, לפנק.

 

ציפה קמפינסקי, עורכת ועיתונאית (בעבר שימשה עורכת המוסף השבועי בחדשות ובמעריב)

 

 

אוצרת: ורדי כהנא

עד 3 במרץ 2018

 

הזדמנות אחרונה 

סיור מודרך בתערוכה

ביום שלישי, 27.2 בשעה 11:00 ובשעה 12:00

כלול במחיר הכניסה למוזיאון