// מוזיאון ארץ ישראל

שמים וארץ


תכשיט ישראלי 4


כ- 50 משתתפים מתחומי האמנות, הצורפות והעיצוב מציגים יצירות המתייחסות לחומר ורוח.
"תכשיט ישראלי 4" היא הרביעית בסדרת תערוכות המתקיימת אחת לשנתיים במוזיאון.האמנים התבקשו להתייחס בעבודותיהם לכותרת התערוכה:"שמיים וארץ" - שתי מלים המייצגות מכלול, צורות והיפוכן.
שמיים- נשגב, עליון, מקום משכן האל ומלאכיו.
ארץ - ארצי, מעשי, חומרי, מוחשי, אזור גיאוגרפי, הסטורי ומדיני.
האוצר פרופ' ירום ורדימון, חתן פרס ישראל לעיצוב 2007, דיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר.

אומר פרופ' ורדימון: "'שמים וארץ' נקבע כשם לתערוכה הבאה לעקוב אחר צירופי הגשמי והרוחני המשמשים כוח מניע ליצירה. כוח מבטא עמדה - תהא זו לגבי חומר, מסורת או יחסי אדם וחברו. מתן הזדמנות ללמוד מה ביכולתנו לעשות על מנת להמחיש את ייחודנו האישי, להצהיר מי אנחנו, מה אנו מייצגים ואולי מה נרצה להיות. לבחון, בפתיחות של האינטלקט והחושים, כיצד אובייקטים קטנים עוסקים בנושאים גדולים".

המשתתפים ב"תכשיט ישראלי 4" יוצרים בחומרים קלסיים, מסורתיים "גבוהים" כזהב וכסף ומשלבים אותם בחומרים "נמוכים" דוגמת ברזל, פלדה, נחושת ועם חומרים לא מקובלים דוגמת ניילון, סנסורים, זכוכית, מיצג, דפי למינציה, רישום בגיר, לבד, פחיות משקה מעוכות ועוד.

מאור אבני - מתייחס ליצירה כאל מקור אור שסביבו עולם בוער ובו מנסה העש להשתלב ויוצר תכשיט לקצה האצבע.
מיכל אורן - עורכת "ואריציות אופק" בשרשרת המורכבת בתשעה רכיבים מחוברים בצירי זהב, שמאפשרים השתנות המרמזת על זוויות ראייה מגוונות.
ורד בבאי - מעמידה את הרשת כמייצגת שמים וארץ. מציגה את הארציות החומרית של הרשת ומכתיבה תצורת חלל שמיימי, רוחני, האנטי-חומר הבלתי נתפש.
משה בוצר - מציב זו מול זו אפלוליות של מגיה עלומה מול תחושה מימית ואביבית.
טלי בלומנאו - מציגה שאלה על יחסי הגומלין בין האדם וצרכיו לבין הבגד והתכשיט.
שירלי בר-אמוץ - יוצרת ברידוד כסף טהור ומראה שרידים ארכיאולוגיים של תהליך הרסני. מעין מעטפת ארצית משוחררת מהתוכן שהיה.
מיכל בראון-שיש מעמידה צמצום מול הפיתוי שמציג החומר. איפוק כערך וכסמל למאבק בשפע.
בני ברונשטיין מתייחס לפסוק "ויתפרו עלה דפנה" (בראשית ג', 7) ותוחם סמל ההישגיות הנעלה בניילון משמר ובחוטי זהב.
דודו ברקת מטמין שרידי סנסורים של עולם יצירתי שקרס בבקבוקי זכוכית.
נטע גדליה פועלת "במעמקים" בהעמדת השכבות הארציות של כדור הארץ, העשויים רבדים-רבדים ומשולים לנפש האדם, אל מול לחצי הרוח הלשה אותם.
הדסה גולדוירט עוקבת במיצג אחרי קמטי אמה ומשחזרת אותם על פניה כקישוט המבטא קרבה והתייחסות לעבר ולהווה.
ענת גופר מעבירה את המתבונן בין מקומות ובין עולמות. בין זול ליקר, בין הוויה אחת לאחרת בעולם דמיוני שבו משייטת סירה על גלגלים.
אוהדה האי-גורדון - קושרת את הנשגב בשלשלת ואזיקים ארציים.
נועה גורן  רואה בהוויה שבין שמים וארץ מצב שבין קודש לחול. על רקע זכרונות של סבתה, ניצולת השואה, התולה כביסה וחווית הבד הענק המתנפנף ברוח, היא מבקשת להמחיש מגע עדיו ורופף.
ענת גלברד מתייחסת ל"שלם" כמשלב שמים וארץ. שני ניגודים בהתהוות הדרגתית - מלמעלה למטה, מעליון לתחתון.
ענת גרוזובסקי בוחרת בסולם יעקב ושואבת מן הפסוק "וראשו מגיע השמימה..." להצגת אלגוריה לגשר בין האלוהות לאדם, בין המטפיזי למוחשי.
ישראל דהן יוצא למסע בין יבשתי המתחיל בכריתת עץ וגילופו באפריקה ועוקב אחרי שלבי הבאתו ארצה, פיצולו ופריסתו עד להפיכתו לתכשיט.
ניאטי האפט מבקשת לבדוק אם היקר מקדש את הזול. בין פיסת קרטון לאבני חן - מי נותן את התוקף למי?
רורי הופר מצטט את אומברטו אקו בספרו "שם הוורד".
יעל הרמן לוכדת בין דפי למינציה את רגע חמצונו של הכסף הבוהק בדרך להשחרתו, כאשר שלל צבעים מתפרצים כלבה רותחת.
בתיה ואנג מעניקה פרשנות משלה לשירה של מיכל סנונית "שירת הלב".
יסמין וינוגרד שואבת גישתה מפעילות השבשבת.
אדה ורדימון-גודנסון יוצרת אופק אישי משלה על ידי רישום בגיר של קו המפריד בין ענני הכסף והאמייל לכוס הארציות.
דנה חכים מביעה ערכי בראשית כשעבודת האדמה נתפשת כערך עליון הנכבל ארצה באמצעות הגדר החונקת.
עתי חן עוסק בפרטים נשכחים בטבע ובוחן פעולה של צמיחה שכבתית בביטוי חזותי למערכת חושים אישיים.
צבי טולקובסקי מלביש כובעים זוהרים.
רעות טסה עורמת אסונות ארציים, גורל שמיים על גבי טבעות.
הדס ישראל מתייחסת לאי הוודאות ואפילו להימור נטול שליטה במשחק היצירה.
דינה כהנא-גלר מגדירה מצב של קדם-תכשיט ומעמתת ביטויים של הדר ונשגבות עם קישוט ופאר ארציים לעשיית תכשיט לגוף.
עינת לידר עוסקת ביחסים שבין חומות וגדרות של ממש למצב של הסרת גבולות ברמת הפרט, תהליך המוביל לחדירה לאישי-הגוף וסביבתו הקרובה.

סיגל ליפשיץ מקבלת השראתה ממסע במורדות הכרמל.
נעה לירן זורקת חמש אבנים לשמיים ואוספת אותן מן הארץ.
אורי סאמט מצמיח עץ וענפים ועליהם פירות תוך שימוש בטכנולוגיית "שעווה אבודה".
רותי סטופניצקי יוצרת מתמטיקה של החיים הנעה בין אפס לאינסוף, בין ממשי למופשט, בין תוהו ובוהו לסדר.
יעל פרידמן מציגה התפייסות בין שני המינים כביטוי לגילוי מחדש.
סמדר פרידמן משתמשת ברובדי לוח עץ שם "טאבולה ראסה" מבחינתה, המשקפים זכרון אינסופי.
עינת פרימו רואה בכפתורים גילום פטנציאל החיבור וההתנתקות.
יעקב קאופמן עוסק ביצירה כאוסף של מעשים ופרטים המשתקפים בחומריות ובצורות משתנות.
ורד קמינסקי שוזרת חוטי זהב למארג המבטא את שבריריות החיים מול שלמותם.
אסתר קנובל שוזרת יצירה שבה רשומים כלי היוצר בחוטי ברזל תפורים על משטחי כסף.
גליה רוזנפלד קושרת גזרי לבד פסטליים בצבעים סמליים לשרשרת.
קובי רוט רואה בצופית יונק הדבר סמל לחופש, ליופי ולהחצנה המתנתקת מן המציאות.
אהובה שוורצברד רואה ב"פרפטום מובילה" ביטוי לקשר בין שמים וארץ, פריחה וקמילה, ברכה וקללה.
ריפ שופן מגדיר חללים המבטאים יחסי גומלין בין קווי מיתאר למשמעות הרוחנית של הנפח, התכולה והתוכן.
דגנית שוקן מתריסה על השלמות המקומית ומחברת פחיות משקה מעוכות שנאספו במחסום קלנדיה באמצעות שרשרת פלדת אל-חלד, נחושת ויהלומים.
דליה שרון מצביעה על בני תמותה כשליחי האל ומשלבת צורה, צל וצליל בשיח בין כובע הנזיר לצווארון הנזירה, כרמז למפגש הגשמיות עם הרוחניות.
סופי תמרי מתייחסת בהומור למסע בין שמים וארץ.
 

אוצר: פרופ' ירום ורדימון

מ- 1 באוקטובר 2007 עד 8 במרס 2008