ימי הגימנסיה
הגימנסיה העברית הרצליה, 1905-1959
107 שנה חלפו מאז הקמת הגימנסיה העברית הרצליה והגיע הזמן לגלות אנשים, מעשים ואירועים מתולדותיה באמצעות אוצר צילומים נדירים ומרתקים. התערוכה מציגה פרקים מתולדות אחד המוסדות החשובים והמשמעותיים ביותר בתולדות התרבות העברית.
הגימנסיה "הרצליה" כמחוז זיכרון
הזמן חולף, תמונות מִטשטשות והופכות דהויות יותר ויותר, דמויות נעלמות, שוליים מתפוררים, אבק המכלה את התיקים שבהם מאוחסנות התמונות, קרעי תמונות ודפים מתעופפים כל אימת שדלת הארכיון נפתחת.
העבר של הגמנסיה "הרצליה" הולך ונמוג, נגרס בשיני הזמן. אני כותב את הדברים על שולחן עץ כבד, אחד משלושה שנבנו בידי אברהם קריניצי, הנגר מרמת-גן (ולימים ראש העיר הראשון שלה), עבור שלוש דמויות מרכזיות בחיי התרבות העברית המתחדשת: ח"נ ביאליק, מאיר דיזנגוף ומנהל הגמנסיה העברית "הרצליה" 
באותה תקופה - יהודה-לייב מטמן-כהן ואחריו בן-ציון מוסינזון, חיים בוגרשוב (בוגר) וברוך בן-יהודה. ענייני היום-יום השוטפים מתנהלים מסביב לשולחן זה, עֵד אילם להיסטוריה של עשרות שנים; זאת בעוד שבארכיון הסמוך שמורים מסמכים ותצלומים רבים, כמהים להיחשף ולספר את סיפור המעשה באופן בלתי אמצעי, לאפשר לקורא לבחון בעצמו את הסיפורים והאירועים, לפגוש בדמויות שהיום נקראים רחובות על שמן ואילו בתמונות הן
מונצחות בעשייה החינוכית - חברתית. הגימנסיה החלה את דרכה כבית-הספר התיכון הראשון בעברית, שבצדו התנהלה פנימייה לתלמידים מרחבי העולם שבאו ללמוד בה. תחושת השליחות שפעמה במקימיה עברה לממשיכי דרכם. הללו תפסו את המעשה החינוכי כמקיף הרבה יותר מלימוד חומר גרידא וראו את עצמם מחויבים לבנייה ולעיצוב של החברה בארץ.
כבר אז הייתה הגמנסיה יותר מבית-ספר תיכון מקומי גרידא; היה זה בית-ספר שקיומו אינו מותנה במבנה זה או אחר, בית-ספר שרוחו מניחה לו להתקיים באשר הוא.
רבות נכתב על תלמידיה הראשונים של הגמנסיה, שלימים הניחו את התשתית החברתית, הפוליטית, הכלכלית, התרבותית והאמנותית של מדינת ישראל. התצלומים שלהם, השמורים בארכיון ואשר חלק מהם מובא בתערוכה ובקטלוג, מהווים עדות לדרך שבה הם התחנכו, למדו והתפתחו והיו לדמויות המרכזיות בחברה הישראלית. התצלומים משקפים את הרוח, הערכים וההווי - המהות של מוסד חברתי ותרבותי.
התצלומים מנציחים הן את הפרטי והן את הכללי. נראים בהם מורים ותלמידים בפעילות בית-ספרית: בין כותלי הגמנסיה ומחוצה לה, על רקע של נופים שבהם טיילו. רבות מהתמונות מבוימות, מאורגנות ומתוכננות בתשומת לב. לרוב, המצולמים מתבוננים הישר אל עדשת המצלמה, וכך - אלינו, אל הצופים בהם, כאילו הם אומרים: 
אנחנו כאן ואתם עִמנו. המבט שלנו, הצופים, מאפשר למצולמים להתקיים שוב, כאן ועכשיו. אנו מקימים לתחייה, אמנם לרגע קט, את מעצבי ההיסטוריה שלנו ברגעי היום-יום שלהם, רגעים גדולים כקטנים.
מבחינתם של העוסקים במלאכת החינוך לתערוכה זו שתי פנים: עבור הוותיקים שבינינו היא עשויה להוות מחוז זיכרון, מושא התרפקות על רגעים של עשייה; לצעירים שבינינו היא יכולה לשמש מופת לעשייה חינוכית בהווה ובעתיד. התמונות משקפות התחלות, יוזמות והתפתחויות בשנותיו הראשונות של בית- הספר. כמנהלה הנוכחי של הגמנסיה אני מהלך בין התצלומים, והעבר קם לנגד עיני כעוגן וכמקור השראה.
התערוכה, המתקיימת במלאת 107 שנים לגימנסיה "הרצליה", מתמקדת רק בפרק אחד בקורות בית- הספר: הפרק הראשון שנמשך 55 שנים והתנהל במבנה שהוקם ברחוב הרצל בתל- אביב. וברוח דבריו של רולאן בארת, שבלא הרפתקה אין תצלום, ניתן לומר כי תולדותיה של הגימנסיה הן אכן הרפתקה חברתית-תרבותית, פואמה פדגוגית, מראשיתה ועד ימינו אנו.
ד"ר זאב דגני, מנהל הגימנסיה "הרצליה"
אוצר: גיא רז
עיצוב: שרון שכטר
עד 30 באפריל 2013
המלצה על התערוכה בתכנית "היום שהיה" בערוץ 10
(יש להעביר את הסמן לדקה 19:32)
