משחר הופעתה, לפני למעלה מ־150 שנים, הפכה גלוית הדואר לאמצעי תקשורת ראשון במעלה ולעיתים יחיד; לכלי היעיל, השכיח והזול ביותר ברחבי העולם טרם המצאת הטלפון. היא נכנסה לשימוש באופן רשמי בווינה בשנת 1869 ועד מהרה הפכה למצע המאפשר מסר קצר ותמציתי.
בתחילת המאה ה־20 החל תור הזהב של הגלויה: במקביל להתרחבות והתמסדות מדיום הצילום התפתח שימוש נרחב בתצלומים על צידה השני. את הצלחתה המטאורית ופריחתו של הענף ניתן לייחס לשינויי עידן המודרניות: הניידות, תקשורת ההמונים, התרחבות האוריינות, התיירות ותרבות הצריכה. אלה עודדו את פיתוחן המואץ של טכנולוגיות בתחומי התחבורה, הדפוס ואמצעי השכפול והשעתוק ואת שיפור מתן שירותי הדואר.
תצלומי הגלויות תיארו מגוון נרחב של דימויים חזותיים שתיעדו נופים, אתרים ארכיאולוגים, ערים, אנשים, יצירות אמנות, חיי יום־יום ואירועים היסטוריים. הגלויה אפשרה לשרטט גבולות גיאוגרפיים או את העדרם ואת קיומם של דפוסי תנועה במרחב. עולם ללא גבולות, המבקש להתפענח, נחשף ומתגלה בין מכבשי הדפוס של יצרני הגלויות.
לגלויה פנים רבות, גלויות וסמויות – כביטוי עממי לתרבות הפופולרית וכאובייקט לאיסוף נלהב וחוצה מעמדות, אך גם היוותה בעצמה סוכנת הנצחה וזיכרון.
תצוגת הגלויות באדיבות אוסף אלכסנדר, אוסף ז'קלין ונורברט ליפשיץ לזכר הוריהם שלמה ורחל גרודצקי; ישראל ורחל ליפשיץ
