התערוכה על חפצים ואנשים היא תצוגה מיוחדת של חותמות־קמע המוצגות לראשונה לקהל, פרי שיתוף פעולה בין מוז"א ובין החוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. מתוך כ־300 חותמות מאוסף ביתן הקרמיקה נבחרו כ־20 חותמות. סטודנטים לתארים מתקדמים ערכו לכול אחת מהחותמות מחקר איקונוגרפי וחומרי, וקטלגו את הפריט על פי המאפיינים הייחודיים לו.
אוספים עתיקים מצאו את דרכם למחסנים ולתצוגות של מוזיאונים ברחבי העולם באמצעות תרומות, רכישות ומתנות מאספנים. ברוב המקרים לא ניתן להתחקות אחר מסעו של הפריט מהאתר שבו התגלה לידיו של האספן הפרטי, לכן אוצרים במוזיאונים מתמודדים עם פריטים נטולי הקשר.
פרויקט "על אנשים וחפצים" משלב בין שתי מטרות: חשיפת הציבור לפריטים מתוך האוסף וגילוי סיפורו של כול פריט, כך שאפשר יהיה להציגו בהקשר הארכיאולוגי, זאת באמצעות שילוב סטודנטים לתארים מתקדמים בארכאולוגיה, לצורך הפקת מידע מהימן באמצעות מגוון שיטות. באופן זה מסתייע לראשונה להציג את הפריטים הללו לציבור ולהפיח בהם "חיים חדשים".
השימוש בחותמות החל באלף החמישי לפנה"ס, בעיקר לסימון בעלות וצרכים מנהליים, אולם החותמות התנתקו במהרה מתפקידם הפונקציונלי והפכו לחפצים אישיים – קמעות ששימשו את תושבי העולם הקדום. התפתחות זו אירעה במהלך האלף השני והאלף הראשון לפנה"ס. הסמלים שגולפו על החותמות־קמע היו בעלי משמעויות מאגיות והגנתיות, ועוררו את הקשר שבין הטבעי לעל־טבעי. בין בני האדם לחותמות שבבעלותם התקיים קשר אינטימי – קידוחים שיצרו נקבים שימשו לענידת הפריט קרוב לגוף, כחלק משרשרת או על גבי טבעת.
אחד מטיפוסי החותם־קמע הפופולריים ביותר היה החרפושית, חותם בדמות חיפושית הזבל. התנהגותה של החיפושית משכה את תשומת ליבם של המצרים הקדמונים והיא סימלה עבורם את התגלמות אל השמש ח'פרי שייצג את הזריחה ועל כן את הלידה מחדש. הקדמונים דימו את גִּלְגּוּל כדור מזונה למסעה היומי של השמש מתחת לאדמה, ואילו את בקיעת חיפושיות הזבל הצעירות מתוך הביצים שהוטמנו בכדור המזון, קשרו עם כוחות ההתחדשות והחיים. האומנים הקדומים חיקו את צורתה של החרפושית, תוך לימוד פרטיה האנטומיים, וביקשו להעניק לה מראה נאמן לטבע.
החרפושיות נפוצו ברחבי מצרים אולם הפכו במהרה למבוקשות גם מחוץ לאימפריה, באזורנו הן היו נפוצות מראשית האלף השני לפנה"ס ועד סופו של האלף הראשון לפנה"ס (בתקופה הרומית). בעוד שחלק מהחרפושיות נוצרו במצרים והובאו הנה בדרכי מסחר ובאמצעות הגירה, הרי שרובן יוצר על ידי בעלי מלאכה מקומיים שלא הכירו את התרבות המצרית על בוריה ולכן לא הטיבו להבין את הסמלים המצריים שהופיעו על החרפושיות. מסיבה זו אותם דימויים וסמלים מצריים, בהופעתם על חרפושיות מקומיות, מייצגים פרשנות חדשה. חרפושיות אלה, המוצגות כאן לראשונה לאחר מחקר שנערך לגביהן, הן יקרות ערך להבנת תהליכים תרבותיים ועולם האמונות של המרחב.
