לכאורה, אין דבר ישראלי ושורשי יותר מאשר הסברס – הצבר המצוי, סמל להתחדשות היישוב העברי בארץ-ישראל. אבל כשחוקרים קצת מגלים שהוא הגיע לכאן רק במאה ה-15. צמחי העזובה של העבר היהודי בארץ-ישראל היו השמיר והשית, לא הצבר. הראייה שלנו את שיחי הצבר כחלק עתיק של הארץ הפכה אותו לשקוף לחלוטין בעינינו. בנוסף, התרחקות משנות הקוממיות שלאחר מלחמת העצמאות, ירידת קרנם של כור ההיתוך ותדמית "הצבר הישראלי" השכיחה את צמח הצבר מאז שנות השבעים והחלישה את נוכחותו בשיח הציבורי.
השניות הזאת, של צמח נוכח-נשכח, של תמצית הדימוי של ישראל המתחדשת עם ירידת קרנו של מושג "הצבר הישראלי", הופכת את הצבר למקרה מיוחד של התחברות לנופי הארץ ולעברה. כאמן, לקח לי לא מעט זמן להתחבר אל הארץ כאל אובייקט לצילום: הרי האמנות אוניברסלית, פונה אל העולם הגדול…
למרות הכרות רבת שנים עם נופי הארץ ומיקוד המבט החדשותי בנוף ובזהות הארץ ישראליים, גם המבט שלי דילג, עד לשנים האחרונות, על הצבר. התפישה כי הצבר היה כאן עוד לפניי וכנראה יישאר גם אחריי, הפכו אותו אובייקט מובן מאליו. אבל כיום, בעקבות חיפוש אחר שורשי האישיים, החיבור אל הצבר מתעצם ואני מוצא את עצמי הולך ונקשר לנושא יותר ויותר.
לא ברור לי אם אני מעצב את התמונה או הצבר מעצב אותי, ואולי בעצם זה פרויקט משותף לשנינו.
הצבר הוא כמו אנשים: מרחוק כולם נראים דומים, אבל כשמתקרבים, כל אחד שונה ומיוחד וכל מפגש אחר מקודמו. הצבר, הצמח הכי פוליטי שיש, הוא פרטנר מעניין, שקט ועצוב המעלה הרבה סימני שאלה בתוך הסבך הזה של העלים רוויי הנוזלים, מלאי הקוצים והפרי והתנועה הבלתי פוסקת.