אילו ארונות היו יכולים לדבר, 2019-2017, לוטם ארצי

מה

בדים, חוטי תפירה, אקרילן

מי

לוטם ארצי, ילידת 1990

למה

"עבודתי מבצעת מטאמורפוזה לכלי עבודה המוכרים מחיי היומיום ככלים נוקשים המסייעים לבעלי מלאכה בעבודתם. את כלי המתכת המחודדים והמשוננים, המזוהים עם גבריות, המרתי לבובות רכות התפורות בבד, אשר מזכירות לנו עולם של תום ילדותי, רך ונעים.

לפני כשלוש שנים התחלתי לצייר במחברת הסקיצות כלי עבודה בגודלם האמיתי. הבנתי שאני רוצה להפוך אותם מדו ממד לתלת ממד, כדי שתהיה לי האפשרות לגעת בהם ולשחק איתם. מעבר כלי העבודה לבובות משנה את החומריות ואת התכלית שלהם. מכלי עזר המסייעים לאדם לעשות פעולות שהידיים לא יכולות לבצע, הם נהפכים לכלים לא שמישים, חסרי און. כלי העבודה הופכים להיות מחפצים קשיחים וקרים שיכולים לפגוע ואף לשמש ככלי נשק, לחפצים רכים שמזכירים חום וביתיות, ושאינם יכולים לפצוע. הבדים מהם נתפרו כלי העבודה נלקחו משאריות בדים מיצירות קודמות שלי, וילונות מבית ילדותה של אימי, בדי ריפוד מספות אלמותיות, פיג'מות ישנות, כלומר חומרי הגלם היו בעבר חפצים שימושיים, וכעת נהפכו ליצירת אמנות נטולת שימוש.

כלי עבודה משמשים ככלי עזר בבניית תערוכות, אך לא מוצגים בהן – הם כלים שמשתמשים בהם מאחורי הקלעים, חסרי חן והדר. בחרתי להציג חפצים יומיומיים, שכמעט נעדרים מהשיח האמנותי, להגביה את מעמדם ולהכניסם לתערוכת אמנות מהדלת הראשית.

ליצירה יש הקשר מגדרי מובהק, בגלל המטען ההסטורי של מיומנויות הקראפט (craft) שמתבטאות ביצירה. מצד אחד מוצגים כלי עבודה שמשמשים למלאכות שנחשבות גבריות, ומצד שני הכלים נתפרו במלאכה שנחשבת לנשית. כלי העבודה הרכים מציעים לפרום ולתפור מחדש את הגבול בין הגברי לנשי, בין הגס לעדין, בין הביתי למאיים, ובין אמנות גבוהה למלאכה".

איפה

העבודה מוצגת במרכז אדם ועמלו, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, מוז"א – מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.