בחירת האוצרת: הביתן לתרבות יהודית ולפולקלור

בביתן לתרבות יהודית ולפולקלור במוז"א, מוזיאון ארץ ישראל תל אביב, מוצגים חפצי קודש וחול מאוסף היודאיקה והפולקלור של המוזיאון, לצד יצירות אמנות עכשוויות המתחברות לתכני האוסף ומאירות אותו באור חדש.

דרך החפצים השונים מגוללת תצוגת הקבע בביתן הן את סיפורן של הקהילות היהודיות בתפוצות, והן את התהוות המסורת האומנותית בארץ ישראל תוך גיבוש הלאומיות בראשית המדינה.

לוח "שיויתי"

ירושלים, המאה ה־19

לוחות "שיויתי" ממוקמים בבתי כנסת, בבתים פרטיים או לפעמים מחולקים למתפללים על מנת להזכיר להם את נוכחות ה' ואת הכוונה שבתפילה.

הכינוי "שיויתי" שהיה נפוץ יותר בקהילות אשכנז לקוח מפסוק בספר תהלים: "שיויתי ה' לנגדי תמיד". יהודי ספרד נהגו לכנות את הלוח "מנורה" על שם הדגם המרכזי בלוח ובתוכו אותיות המזמור מתהלים. הלוחות כוללים לרוב עיטורים, סמלים וכתובות מהקבלה.

לוח זה מיוחס לאמן הירושלמי משה מזרחי שכונה "שאה" (1870-1940) ועליו דימויים של הכותל המערבי, מסגד אל-אקצא ושורת ברושים, המסמלים את ירושלים.

רחל סטולר, דגי זהב, 2020

על קיר הכניסה לביתן מוצגת העבודה דגי זהב של האמנית רחל סטולר, יצירה עכשווית שהוצגה בביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב תל אביב בשנת 2020, ונתרמה באדיבות האמנית לאוסף המוזיאון.

ביצירה עוסקת סטולר בדימוי הדג כסמל עתיר משמעויות שמקורו במסורות עתיקות. ביהדות למשל מסמל הדג מזל, שפע, פריון והגנה מפני עין הרע. אולם האמנית מעניקה לדגים פרשנויות חדשות בהקשרים אחרים. בהמשך לאגדה על הדייג ודג הזהב, היא נוגעת בסוגיות של הגשמת משאלות, הגשמה עצמית ומוסר.

דגי הזהב הענקיים של סטולר המוצבים זה מעל זה כשוחים לכיוונים נגדיים, מאזכרים את הסמל של מזל דגים בגלגל המזלות, ומבטאים את הדואליות שבין גוף לנפש.

רימונים לתורה מכסף

רוטרדם, הולנד, 1787

תרומת משפחת מוניקנדם, ישראל, לזכר הוריהם ד"ר גוסטב וסופי מוניקנדם-דינר, ולזכר סבם וסבתם שלמה והיצלה-חיה מוניקנדם-בראואר הי"ד שנספו בשואה.

רימוני כסף שפיארו את ספר התורה של משפחת מוניקנדם מרוטרדם, הולנד. הרימונים מעוצבים בהשראת מגדל הפעמונים של הכנסייה המערבית באמסטרדם. סוג זה של רימונים המדמים מבנה של מגדל בסגנון האדריכלי המאפיין את המקום בו נוצרו, היה נפוץ באירופה וגם במרוקו במאה ה-18. באירופה לרוב נאסר על יהודים לעסוק בצורפות בעצמם והם נעזרו בצורפים נוצריים מקומיים. כך הגיעו השפעות ומוטיבים מהאמנות הנוצרית לתשמישי קדושה ויודאיקה.

עם הפלישה הגרמנית להולנד, משפחת מוניקנדם נשלחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ שבפולין. הרימונים יקרי הערך שהוטמנו עוד קודם לכן בגינת ביתו של ידיד המשפחה מחשש שיילקחו, ניצלו בשל כך ונשארו בחזקת המשפחה. בתום המלחמה הם הושבו לד"ר גוסטב מוניקנדם ששרד את השואה והביאם עמו כשעלה לישראל בשנת 1961.

נרתיק לספר תורה

בגדד, עיראק, המאה ה-19

נרתיק לספר תורה עשוי עץ ומצופה בלוחות כסף המעוטרים בדגם עצי תמר הנושאים אשכולות פרי. דגמים אלו אופייניים לתשמישי קדושה שמקורם בעיראק בשל היות התמר העץ הנפוץ באזור.

כיפת הנרתיק המעוצבת בצורת בצל אופיינית לקהילת יהודי עיראק. מוטיב עיצובי זה הועתק בהמשך על ידי קהילות יהודיות בהודו ובסין.

חנוכייה

ירושלים, סוף המאה ה- 19 או ראשית המאה ה-20

חנוכייה תלויה המעוטרת בכתובת: "זאת חנוכת הבית, רפקה פארידס, ירושלים". בראשה מתנוסס מגן דוד שבתוכו כתובה המילה "ציון". בעלת החנוכייה, רפקה פארידס, היתה אישה צדיקה שחיה בירושלים ונודעה בשל התרופות שרקחה וביכולות הריפוי שלה. הכתובות מדגישות את החיבור בין בעלת החנוכייה, הזיקה למקום ונס החנוכה שהתרחש בבית המקדש.

החנוכייה עשירה בעיטורים בעבודת דמשק, טכניקה של חריטת עיטורים מורכבים שבתוכם משובצות רצועות דקות של חוטי כסף או זהב. טכניקה זו היתה נפוצה במסורת הצורפות של יהודי סוריה, ששכללו ופיתחו אותה מאוד במהלך המאה ה-19 ומכאן שמה.

קופסה מעוצבת בצורת קבר רחל וחתומה: "בצלאל, ירושלם, אברהם בר אדון 1915"

ירושלים, 1915

קופסה מעוצבת בצורת קבר רחל, מעשה ידיו של אברהם בר אדון, אומן ומורה בבצלאל וראש מחלקת הנחושת שהתמחתה בטכניקת עבודת דמשק (כלי פליז שעוטרו בשיבוצים של כסף ונחושת).

הקופסה מעוטרת מכל צדדיה בעיטורים בסגנון האר-נובו (Art Nouveau), בערבסקות (מוטיבים עיטוריים מעולם האמנות והאדריכלות האסלאמית), וכן בסמלי המנורה, השופר והאתרוג. אחת מדפנות הקופסה מעוטרת בעבודת ריקוע בדמותה של רחל המבכה את בניה. הדופן הסמוכה מעוטרת בסמלי 12 השבטים, ודופן נוספת מעוטרת בדימוי בית המקדש. על חלקה העליון של הקופסה חרוטה הכתובת: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני".

כתובה מרג'יו, איטליה

רג'יו, איטליה, 1776
החתן: משה חיים בן לוליאני פאבו; הכלה: לאה בת יוסף חי נחמן

*זמנית מחוץ לתצוגה*

כתובה זו מעוצבת בסגנון האופייני למסורת האמנותית שהתפתחה ופרחה החל מהמאה ה-17 בקרב יהודי איטליה. כתובות אלה מעוצבות לרוב בצורת שער יחיד או כפול ומעוטרות במוטיבים מעולם החי והצומח. לעיתים מופיעים בהם איורים של דמויות תנכיות ואף של החתן והכלה עצמם.

אדוה קרמר, כתובה, 2020

טקסטיל

*זמנית מחוץ לתצוגה*

יצירת אמנות עכשווית שהוצגה בביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב בשנת 2020, ולאחר מכן נרכשה על ידי מוז"א לאוסף המוזיאון.

האמנית, אדוה קרמר, יצרה אותה בהשראת כתובה פרסית, המעוטרת בסגנון פרסי מובהק, מאוסף הביתן לתרבות יהודית ולפולקלור, והשתיים מוצגות היום זו לצד זו בתצוגת הקבע של הביתן.

את הכתובה העכשווית שלה יצרה קרמר בטכניקה ייחודית של עבודת טקסטיל טכנולוגית המבוססת על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אודות מוסד הנישואים בישראל. הנתונים המספריים מתורגמים לרמות שונות של רזולוציה, בהתאם לחלקיה השונים של היצירה הארוגה. ביצירתה מעלה קרמר שאלות על ערכו של מוסד הנישואים ומשמעות הכתובה בקרב צעירים ישראליים בימינו.

נרתיק למגילת אסתר

ירושלים, סוף שנות ה-20 של המאה ה-20

נרתיק למגילת אסתר עם הקדשה אישית, שהוענק כשי בשנת 1931 לראש העיר תל אביב, מאיר דיזנגוף, על ידי פקידי עיריית תל אביב לרגל יום הולדתו ה-70.

מדובר בעבודה מסוף שנות ה-20 של הצורף יחיא ימיני על פי עיצוב של זאב רבן. יחיא ימיני היה בוגר בצלאל שפעל בשנים אלו בבית מלאכה עצמאי בירושלים. הנרתיק עשוי בטכניקת הפיליגרן, עבודת מתכת עדינה מחוטי כסף או זהב המלופפים ומשולבים אחד בשני בדגמים מורכבים. טכניקה זו היתה נפוצה מאד בארץ באותה תקופה והיא מזוהה במיוחד עם מסורת הצורפות של קהילת יהודי תימן.

שטיח שיר השירים

ירושלים, שנות ה-20 של המאה ה-20

השאלה מתמדת מאת יוסף ודניאל אונונה, צרפת

השטיח נוצר על ידי חברת מרבדיה שהייתה חברת בת של בית הספר בצלאל ונוהלה על ידי האמן יעקב קנטרוביץ'.

שטיחי המחלקה שילבו אלמנטים בסגנון האר-נובו האירופאי, שהתאפיין בעיטורי צמחים ובעלי חיים, עם מוטיבים מהמזרח שהיו נפוצים בשלהי המאה ה-19, דוגמת אלה הנראים בשטיחים התורכיים. אל שתי המסורות הסגנוניות הללו יצקו אומני בצלאל תכנים ארץ-ישראליים וציוניים.

שטיח זה נוצר בהשראת מגילת שיר השירים. הדימויים עליו מתייחסים לגן העדן ומרמזים לגאולה ולתחיית היהדות בארץ ישראל.

ארון הקודש מבית הכנסת של קהילת טרינו ורצ'ילזי (Trino Vercellese), איטליה

טרינו ורצ'ילזי, איטליה, 1770 לערך

בית הכנסת בטרינו ורצ'לזי שבחבל פיימונטה באיטליה שימש את הקהילה היהודית הקטנה שמנתה בשיאה כמאה איש. בתחילת המאה העשרים, קהילה זו התפזרה ובית הכנסת נותר עומד ריק.

שלמה אומברטו נכון, פעיל ציוני בולט בקהילות יהודי איטליה פעל להעברתם של מספר בתי כנסת איטלקיים לארץ במחצית השנייה של המאה ה-20. בזכות פעילותו ובעזרת תרומה של משפחת מודנה וקרן אלרן, בשנת 1973 הועבר אל מוז"א, מוזיאון ארץ ישראל תל אביב (שנקרא אז מוזיאון הארץ) בית הכנסת הזה על כל תכולתו: ארון הקודש, הבימה, ספסלי המתפללים, העיטורים, דלתות עזרת הנשים ומספר ספרי תורה.

גולת הכותרת של בית הכנסת היא ארון קודש מהמאה ה-18, פריט נדיר ויחיד מסוגו בארץ. הארון מעוצב בסגנון הבארוק והרוקוקו, האופייניים לאזור באותה התקופה, ומעוטר בחלקו העליון בסמל לוחות הברית. על דלתותיו מגולף דימוי של בית המקדש בירושלים.

הכוונה המקורית היתה שבית הכנסת יהיה פעיל, ולשם כך תכנן עבורו האדריכל יוסף ורנר ויטקובר תוספת עם כניסה נפרדת למבנה הביתן, אולם בסופו של דבר בית הכנסת משמש היום כמוצג מוזיאלי בלבד. התוכנית של ויטקובר שמרה על רוח מבנה בית הכנסת המקורי, כשהספסלים מונחים בצמוד לקירות כמנהג יהודי איטליה.