גלגול עקבות: חממת הביאנלה במרכז אדמונד דה רוטשילד

גלגול עקבות

חממת הביאנלה במרכז אדמונד דה רוטשילד

 אוצרות: איריס ניצני אביבי, סופיה פקס

משתתפים/ות: דוד מוטהדה, מיכל קרניאלי, נדב פיינר, רון שחר, רוני בן פורת, רותם פינקלשטיין, שלי פיחה

27.8.26 – 13.11.26

שד' רוטשילד 104, תל אביב–יפו

שעות פתיחה: שלישי-חמישי 19:00-15:00, שישי 14:00-10:00

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב, יוצאת בפעם הראשונה מגבולות מוז"א ונכנסת אל לב העיר תל אביב יפו. זהו שיתוף פעולה ייחודי בין הביאנלה השלישית, שכותרתה מעשים וימים, למרכז אדמונד דה רוטשילד. התערוכה גלגול עקבות מציגה נקודת זמן בתהליך יצירה מעגלי ומשותף, רגע שבו גבולות הבריאה וההרס מיטשטשים. פעולות של יצירה והתחדשות מתקיימות לצד פירוק ושיבוש, ויחד הן יוצרות מצע חי לתמורה מתמדת. תהליך העבודה אינו מבקש לחתור לשלמות או סופיות; העבודות מתעדות את התנודה הבלתי פוסקת שבין הכוח המקים לכוח המפרק. שכבות קודמות, חומרים, טקסטורות, זיכרונות ושרידים, נמהלים במרקם הנוכחי ויוצרים נרטיב רב־שכבתי שבו בנייה והריסה מתאחדות למחווה אחת של קיום מתחדש, בתוכו מודגש הפוטנציאל שבחסר, כוח היצירה המסתתר בתוך החורבן.

ברוח שירו של הֵסְיוֹדוֹס, מעשים וימים, שבו הקהילה והשותפות בין בני אדם תופסות מקום מרכזי, התערוכה פועלת מתוך מארג קהילתי קיים: שבעה יוצרים ויוצרות, כולם חברי רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד, שהביאו איתם לתערוכה לא רק כישרון אישי אלא תחושת שייכות שנבנתה עוד לפני שהעבודה על התערוכה החלה. לאורך כמה חודשים עברו העבודות מיד ליד. היוצר והיוצרת הפכו למתערבים, והמתערב והמתערבת היו ליוצרים/ות. השליטה התפוגגה והבעלות האמנותית נפרמה. כך התהווה מרחב שבו היצירה האישית הפכה קולקטיבית, והקולקטיבית נטענה בפרטיות חדשה. המפגש שבין כוונה לתוצאה ובין שליטה לשחרור מציע לחוות את היופי במתח שבין השלם ללא שלם ואת היצירה כתהליך חי ונושם. שבע העבודות שמוצגות בתערוכה הן שבעה גלגולים. לכל אחת מהן ביוגרפיה משלה: נקודת מוצא, סטיות, זיכרונות, אובדן והצטברויות. מצבן בתערוכה הוא רגע של עצירה בתוך תהליך מתמשך, תהליך אין סופי.

ספרו על הרעיון שעומד מאחורי החממה ואיך הוא נולד

גלגול עקבות נולדה במסגרת שיתוף הפעולה בין הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2026, "מעשים וימים", לבין מרכז אדמונד דה רוטשילד. השנה הביאנלה יצאה לראשונה מגבולות מוז"א ונכנסת אל העיר, והיה לנו חשוב שהחממה במרכז תצמח מתוך האופי והקהילה שכבר קיימים בו. ברוח שירו של הסיודוס, שממנו לקוחה כותרת הביאנלה, ובו הקהילה והשותפות בין בני אדם תופסות מקום מרכזי, בחרנו להתמקד ביצירה, קהילה ושותפות ולעבוד מתוך מארג קהילתי קיים – רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד.

פרסמנו קול קורא לכל חברי וחברות הרשת שלנו, וביקשנו מהם לבחור יצירה קיימת ולהציע בכתב מהלך היפותטי של הרס והחייאה מחדש שלה. מתוך ההצעות בחרנו שבעה יוצרים ויוצרות מדיסציפלינות שונות: דוד מוטהדה, מיכל קרניאלי, נדב פיינר, רון שחר, רוני בן פורת, רותם פינקלשטיין ושלי פיחה. מכאן יצאנו יחד לתהליך שנמשך קרוב לשמונה חודשים. בשלב הראשון כל אחד ואחת משבעת היוצרים/ות יצרו עבודה עצמאית, במדיום ובפורמט שבחרו, מתוך ידיעה שבתום פרק הזמן שניתן להם העבודה תעבור הלאה. בכל גלגול קיבל יוצר אחר את העבודה, פירק, שינה או הרס אותה ויצר מתוכה עבודה חדשה. כך ההרס לא היה סופו של תהליך, אלא מנגנון של המשך – כל עבודה נשאה בתוכה משהו מזו שקדמה לה, ובו בזמן הייתה נקודת המוצא לעבודה הבאה. בפועל, לאורך התהליך נוצרו 49 עבודות. בתערוכה הסופית מוצגות שבע עבודות, שהן הגלגול האחרון של כל אחת מהמעברים, נכון לרגע זה. כל אחת מהן נושאת בתוכה, באופן גלוי או סמוי, עקבות של שבעת היוצרים והיוצרות שפעלו בה. לצד העבודות מוצג גם תיעוד של הגלגולים הקודמים – עבודות שנוצרו, השתנו, פורקו או חדלו להתקיים בצורתן הקודמת.

האם היו מפגשים בין היוצרים ועד כמה נוצר כאן קולקטיב?

בוודאי. התהליך אמנם כלל פרקי עבודה עצמאיים, אבל כלל מפגשים קבוצתיים. אחת לחודש וחצי-חודשיים נפגשנו כולנו, שבעת היוצרים/ות ואנחנו, איריס ניצני אביבי וסופיה פקס, אוצרות התערוכה. במפגשים הצגנו את הגלגולים ואת העבודות החדשות, דיברנו על מה שקרה להן בדרך, העברנו תכנים ורעיונות, ובעיקר הכרנו זה את זו ונחשפנו בהדרגה לעולמות היצירה ולדרכי החשיבה השונות בתוך הקבוצה. חשוב גם לציין ששבעת היוצרים/ות עבדו יחד ולא הכירו לפני תחילת העבודה על התערוכה. הם השתתפו במחזורים שונים של התוכנית לפיתוח מקצועי של המרכז, אבל ההיכרות הקרובה והעבודה המשותפת נוצרו למעשה בתוך התהליך עצמו. מבחינתנו, זה מה שהופך את שאלת הקולקטיב למעניינת. לא ביקשנו ליצור קולקטיב בעל שפה אחידה, אלא מרחב שבו שבע שפות עצמאיות "נאלצות" להיפגש. כל אחד ואחת נשארו יוצרים/ות בעלי פרקטיקה מובחנת, וכל פעולה שלהם הפכה לנקודת המוצא של מישהו אחר. ככל שהתהליך התקדם, נוצרו היכרות, אמון וגם אחריות הדדית: כל יוצר נדרש מצד אחד לשחרר את העבודה שלו, ומצד שני לקבל לידיו עבודה של אדם אחר ולהחליט מה לשמר ממנה, מה לפרק ולאן לקחת אותה הלאה. כך, לאורך שמונת החודשים, הגבולות בין יצירה אישית ליצירה משותפת ובין "שלי" ל"של מישהו אחר" נפרמו. היצירה האישית הפכה קולקטיבית, והקולקטיבית נטענה בכל פעם מחדש בשפה האישית של מי שקיבל את העבודה לידיו.

מה נשאר בעבודות ומה השתנה במעבר בין היוצרים/ות?

אחד העקרונות המרכזיים בתהליך היה שלא קבענו מראש מה חייב להישמר. עקבה יכולה להיות חומר או צורה, אבל גם טקסט, רעיון, זיכרון או פעולה שכבר אינה נראית בעבודה הסופית. לעיתים נשמר חלק פיזי מהעבודה הקודמת, ובמקרים אחרים האובייקט השתנה לחלוטין אבל משהו מהרעיון שלו המשיך לפעול בגלגול הבא.

ככל שהתהליך התקדם, גם החזרה לאחור הפכה משמעותית יותר. נקודות המוצא, הטקסטים שנכתבו, הדימויים שנמחקו והרעיונות שננטשו הפכו למאגר שאפשר לשוב אליו. במובן הזה, הגלגולים התחילו "לקרוא" את ההיסטוריה של עצמם, והזמן של היצירה נעשה פחות ליניארי – גלגול חדש יכול היה לפתוח מחדש דבר שהופיע כמה שלבים קודם לכן. אפשר לראות זאת באופן שונה מאוד בכל אחת משבעת המעברים. ב"אחד-אפס", למשל, הפעולה החומרית מבוססת על תלישה, העברה והצטברות, כך שחלקים מן הדימוי עוברים למשטח אחר ואחרים נשארים מאחור. ב"בית", דובי שנתפר מבד של מזוודה ומתפקד כחפץ מעבר מגיע בסופו לבית שנבנה מחומרים וזיכרונות שנאספו מבית של דור קודם.

באילו מדיומים העבודות נוצרו והאם המעבר בין היוצרים.ות היה גם מעבר בין מדיומים?

שבעת היוצרים/ות בתערוכה מגיעים מעולמות שונים: עיצוב גרפי, עיצוב אופנה, עיצוב תעשייתי, אמנות פלסטית ואומנויות המסך. כל מעבר של עבודה מיד ליד הביא איתו, לא רק נקודת מבט חדשה אלא לעיתים גם שפה חומרית ומדיום אחר לגמרי. בתערוכה נפגשים צילום אנלוגי ודיגיטלי, וידאו והקרנה, טקסט וכתיבה, טקסטיל, אובייקטים וחומרים שנאספו – עץ, הדפס ופעולות של פירוק, תלישה, העברה והצטברות. המעברים יצרו השראה הדדית בין היוצרים/ות, שהובילו כל אחד מהם לפעול בפרקטיקה שאינה שלו. המעבר בין מדיומים הופך לחלק מהעבודה עצמה: דימוי שטוח מקבל נפח, צילום עובר מפילם להדפסה, מצולם מחדש בווידאו ולבסוף מוקרן על מסך. בכל מעבר הדימוי מתרחק מעט מן המקור, אך גם צובר גוף, זמן ומשקל נוספים.

האם התהליך ממשיך גם אחרי שהתערוכה נפתחה?

אנחנו מתייחסות למצב הנוכחי של העבודות כאל רגע של עצירה, ולא בהכרח כסוף. זו גם הסיבה שנכון לנו לומר שזה הגלגול האחרון לעת עתה. לכל אחת משבע העבודות כבר יש ביוגרפיה משלה: נקודת מוצא, סטיות, אובדן, זיכרונות והצטברויות, והתערוכה מציגה נקודת זמן אחת בתוך התהליך הזה. ברגע שהעבודות מוצגות לקהל הן מפסיקות להשתנות פיזית, לפחות לרגע, אבל העקבות ממשיכות לעבוד בתוכן. כל עבודה שמוצגת בחלל היא בעת ובעונה אחת גוף עכשווי וארכיון חלקי של כל מה שעבר דרכה.

המשתתפים/ות

דוד מוטהדה
אמן וחוקר בתחום הסטטיסטיקה, בוגר תוכנית התואר השני באמנויות בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים ותואר ראשון ושני במתמטיקה וסטטיסטיקה באוניברסיטת ת״א. יוצר במדיומים פלסטיים מגוונים תוך שימוש פואטי בפעולות ושיטות סטטיסטיות-מתמטיות על רדי-מייד חומרי ודיגיטלי. עיסוקו המרכזי בחוויית ההגירה המשפחתית מאיראן ומפגשה עם החברה הישראלית. בניגוד למצב המוכר לו בו הרדי-מייד נלקח מזמן אחר ושל יוצרים/ות נעדרים, בתערוכה פעל מול עקבות חומריים ורעיוניים של שותפים נוכחים.

נדב פיינר
אמן, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון. ביצירתו בוחן את הגבול בין כיסוי לחשיפה. עבודותיו נוצרות מתוך תהליך עבודה שמתחיל באופן סדור ומסתיים באופן אינטואיטיבי. בתהליך הקבוצתי מצאו עיסוקים אלה מרחב חדש להתפתח בו.

מיכל קרניאלי
אמנית רב־תחומית, יוצרת וידאו ומוזיקאית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, התמחות בווידאו, והאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, התמחות בג'אז. עבודתה בוחנת את המפגש בין וידאו למוזיקה דרך קומפוזיציה ואלתור ויצירותיה עוסקות בשאלות של זהות, בית וחיבור לעולמות רחוקים. גלגולי העבודה בתערוכה הפגישו בין נושאים חדשים ובין חומרים חדשים והביאו לידי ביטוי רב תחומיות נוספת.

רון שחר
מעצבת אופנה ואקססוריז ואמנית, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה במכללת שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות. ביצירתה, חוקרת את החיבור בין אמנות לאופנה, בין חומרים ושיטות פעולה, בין האוטוביוגרפי לאוניברסלי. עבודותיה נוצרות מתוך תהליך עבודה אינטואיטיבי, קונספטואלי ומשחקי, שבמסגרתו היא בוחנת חומרים שונים וטכניקות מגוונות. בכל גלגול בתערוכה, התעמקה בפעולות ובסיפור של קודמיה כדי לאתר נקודת הזדהות אישית, מתוכה פעלה ויצרה סיפור חדש.

רוני בן פורת
אמנית רב־תחומית העוסקת בפיסול ומיצב, בוגרת התואר השני במכללת סמינר הקיבוצים ותואר ראשון במחלקה לאמנות במנשר לאמנות. הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות במוסדות אמנות בארץ ובעולם, ועבודותיה נכללות באוספים פרטיים ומוסדיים שונים. בן פורת יוצרת לרוב עבודות תלויות מקום (site-specific) שנולדות מתוך מחקר ודיאלוג עם החומר, המרחב וההקשר שבו הן מוצגות. מתוך אמונה שאמנות אינה נוצרת "יש מאין", תהליכי העבודה שלה מבוססים על מחקר ודיאלוג עם חומרים, דימויים והקשרים קיימים, תוך פירוקם והרכבתם מחדש לכדי מערכת משמעויות חדשה. הניסיון המצטבר שלה בעבודה מול חומר ומרחב בא לידי ביטוי בתהליך המשותף, שבו היא נדרשה להגיב לחומר קיים ולא ליצור מאפס.

שלי פיחה
מעצב, מקעקע וקליגרף, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ביה"ס לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. עיסוקו בכוחו של הכתב לשאת זיכרון וזהות התבטא בתערוכה בבחינת האופן שבו קליגרפיה יכולה לעבור ממדיום למדיום מבלי לאבד את מהותה. בכל שלב חיפש פיחה דרך חדשה לתרגם את הגלגול שקיבל לשפתו הכתובה.

רותם פינקלשטיין
מעצב גרפי ואמן חזותי, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במכללת שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות. פועל במדיומים דיגיטליים וחומריים, בהם וידאו, עיצוב גרפי, קראפט ופיסול, ועוסק במפגש שבין העולם הפנימי לסביבה הקרובה – בחבוי ובמודחק, לצד הנשכח והיומיומי. עבודתו מבוססת על פעולות של חיפוש, שיבוש, פירוק ומשחק חומרי, בשפה חשופה המבליטה את תהליכי היווצרותה.

מהי רשת מרכז אדמונד דה רוטשילד, מדוע "רשת"?

מרכז אדמונד דה רוטשילד פועל לקידום ולטיפוח אמנים/יות ומעצבים/ות החל בשנים הראשונות לאחר סיום לימודיהם הגבוהים בתחומי האמנות והעיצוב. פעילות המרכז מבקשת לסייע להם לבסס את מעמדם בשדה המקצועי באמצעות כלים לפיתוח מקצועי וליווי מתמשך. הרשת צמחה מתוך התוכנית לפיתוח מקצועי של המרכז, ולאורך השנים התגבשה לקהילה של למעלה מ־200 יוצרים/ות ויוצרות. אנחנו קוראות לה "רשת" משום שהרעיון אינו רק לייצר קשר בין המרכז לבין כל בוגר ובוגרת, אלא לאפשר קשרים בין היוצרים/ות עצמם – מקצועיים, יצירתיים ואישיים, שיכולים להמשיך ולהתפתח. במובן הזה, "גלגול עקבות" היא מימוש מאוד ישיר של רעיון הרשת: שבעה יוצרים ויוצרות, בוגרי מוסדות ומחזורים שונים של התוכנית לפיתוח מקצועי של המרכז, שלא עבדו קודם כקבוצה, נפגשים דרך המרכז, וכל אחד מהם משפיע באופן ממשי על עבודתם של ששת האחרים.