כמו פרחים לבנים

את ורנר בראון פגשתי באחרית ימיו, אבל את תצלומיו ראיתי שנים קודם לכן. לאחר 50 שנות עבודה כצלם, ורנר בראון השאיר אחריו כחצי מיליון תשלילים. חישוב מהיר מלמד שצילם בממוצע כ־30 תמונות כל יום. צלם עיתונות היום מצלם עשרות מונים יותר בכל משימה. אבל אז כל לחיצה עלתה כסף. הצילום האנלוגי דרש מהצלם לחסוך בעלויות, אבל הביא גם להקפדה על כל תצלום. זוהי תכונה המאפיינת את עבודתו של בראון ואת הצלמים בני דורו. כמעט כל תמונה מעידה על מחשבה, על עיצוב התמונה, על הקפדה בחשיפה ועל אסתטיקה מובחנת.

לכל צלם תיק עבודות מוכר, שמאחוריו מסתתרות עבודות אחרות, פחות מוכרות אבל לא פחות מעניינות ולא פחות טובות. מתוך מאות אלפי התשלילים של ורנר בראון, בחרתי קומץ תצלומים שמעיד על גדולתו כצלם.

התצלום המפורסם ביותר של ורנר בראון הוא ללא ספק הנזירות הצחורות בעמק המצלבה מ־1964. התמונה הזו נעשתה איקונית בגלל היופי האצור בה. כמו פרחים לבנים נפתחים עלי הכותרת של לבוש הנזירות, על רקע הכנסייה היוונית וגבעות עמק המצלבה. האור מושלם, הנוף הצחיח מהווה ניגוד לפריחה הפלאית, וגם הקומפוזיציה מושלמת. זוהי תמונה איקונית בגלל יופייה ובשל התיעוד הנדיר של הנזירות ממסדר זה. אין לי ספק שוורנר ידע שהצילום הזה מיוחד. הריגוש שאחז בו כשצילם את הנזירות מוכר לי ולכל צלם העומד מול סצנה ראשונית, חד־פעמית.

בעוד תצלום הנזירות מתעד רגע בר חלוף, מעניין איך התצלום חיילים בצומת סעד, שצילם בראון ב־1955, קיבל חיים חדשים ונעשה איקוני בדיעבד. במשימה מטעם "קרן היסוד" נתבקש בראון לתאר יום בקיבוץ נחל עוז בצל האיום המתמיד מעזה. התצלום ההיסטורי הפך לאקטואלי 68 שנים אחרי שצולם. ורנר לא היה עד לנבואתו שהתגשמה. החיילים ליד השלטים המחוררים מירי מעידים על המציאות בשנות ה־50 של המאה ה־20, אבל בתפנית היסטורית אכזרית, התצלום נעשה נבואי אחרי מתקפת החמאס ב־7 באוקטובר 2023.

תמונה אהובה עליי במיוחד זכתה לכותרת מסורבלת משהו: הווי של מתנדבי חו"ל שבאו ארצה לעזרה למשקים במלחמת ששת הימים (1967). לפנינו שני גברים שרועים על שמיכה לבנה בשדה קוצים, ספק מתגוששים ספק מחובקים, רגליהם שלובות, לידם קצה של מסור, אולי רמז מאיים לעתיד לבוא. אבל אין ספק: עכשיו הם מאושרים, מאוהבים; אולי בחוויה, אולי בעצמם. ורנר הצליח לתאר את האווירה מיד אחרי מלחמת ששת הימים.

תמונה של ורנר בראון שגרמה לי להתבונן בה פעמים רבות היא פיצוץ ברחוב בן יהודה, ירושלים (1948). 15 אנשים מתגודדים סביב מזרון בלוי ומעוקם, שעליו נישאת ניצולה, ספק חיה. רק שניים מהמצולמים מתבוננים בדמות השוכבת כשעיניה עצומות. כולם, כמו ניצבים בסרט של פליני, נראים כאילו הם מלווים אותה אל מנוחתה האחרונה. אם נתבונן היטב נבחין בקהל גם באישה מגחכת ולשמאלה מישהי מליטה פניה בידיה, בוכה. בראיון אמר בראון, שאפשר לביים תמונה כל עוד היא נראית טבעית. גם הצלם־הבמאי המוכשר ביותר לא היה יכול לביים תמונה מושלמת מזו. אין זו עוד תמונה של פינוי נפגעים אחרי פיגוע.

שני תצלומים אחרים ראויים להתבוננות נוספת. בכל אחד מהם שורה עורפית של צועדים. האחד בקיבוץ נאות מרדכי – ילדים וילדות עירומים לחלוטין הולכים, מקפצים בשמחה (אולי בדרך למקלחת?). בתצלום השני – פלסטינים עולים במדרגות אל הר הבית, אלחרם אלשריף, כשידיהם על ראשיהם. בראון ידע לזהות רגעים היסטוריים. לפעמים היו אלה רגעים של תיעוד מקומי עכשווי, שלא יחזרו עוד, כמו המקלחות המשותפות בקיבוץ. ולעומת זאת, רגע המנציח את כיבוש ירושלים, 1967: פלסטינים כנועים מטפסים במדרגות אל אחד האתרים החשובים באסלאם. ייתכן מאוד שבראון קיווה שמחזות כאלה לא יישנו עוד. אבל כשם שהמראות האלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, אי אפשר להתבונן בתמונה של בראון ממלחמת השחרור הפגזים הנותבים הנורים בלילה אל מעבר לחומות העיר העתיקה (1948) ולא להיזכר בתצלומי הטילים האיראנים מעל שמי הלילה של תל אביב.

אהבתו של ורנר בראון לצילום משתקפת במגוון הרחב של נושאי הצילום שלו. הוא היה להוט לצלם ותמיד חיפש נושאים חדשים. בראון היה הצלם הישראלי הראשון, שצילם מתחת למים וגם בנה מצלמה מיוחדת לשם כך. מספרים עליו שאמר באחד הראיונות: "כשראיתי שהסרט אוזל במצלמה, העדפתי לעזוב את מקום ההתרחשות כדי שלא אתאכזב שאין ביכולתי לצלם". העולם היה חסר עבורו, אם לא היה יכול לצלם אותו.

אלכס ליבק, צלם הארץ, חתן פרס ישראל לצילום, 2005

הטקסט התפרסם בקטלוג התערוכה.

התערוכה והקטלוג הופקו בתמיכתם הנדיבה של הקרן להנצחת מורשת ורנר וענת בראון.