מאחורי הקלעים של התערוכה: "הַסֵּפֶר צריך לעבוד" - מוזיאון ארץ ישראל

מאחורי הקלעים של התערוכה: "הַסֵּפֶר צריך לעבוד"

בכל אחד מספריו, פרש הסופר מאיר שלו בפנינו עולם המתאפיין בריבוי עלילות, מגוון של גיבורים ודמויות, ידע בוטני, גיאוגרפי והיסטורי, לצד אזכורים של טקסטים מקראיים וסיפורי מיתולוגיות של עמים שונים. בין כל אלה הקדיש הסופר תשומת לב יתרה לעולמם של בעלי מלאכה מקומיים, מלווה בתיאור דקדקני של מלאכתם וכלי העבודה הייחודיים המשמשים אותם.

התערוכה "הַסֵּפֶר צריך לעבוד" מפיחה חיים בתיאורים הספרותיים, כשהיא מציגה לצידם כלי עבודה ששימשו את בעלי המלאכה המופיעים בספריו של שלו. כלי העבודה המוצגים לקוחים מאוסף מרכז אדם ועמלו במוז"א. זהו אוסף ייחודי ועצום של כלי עבודה, הגדול מסוגו בארץ, אשר משמר ידע של בעלי מלאכה שפעלו במרחב המקומי במאות השנים האחרונות.

לכבוד התערוכה ערכנו שיחה עם ד"ר אלי כהן ששון, המשמש כאוצר האתנוגרפיה ומרכז אדם ועמלו של מוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב, אשר אצר את התערוכה הייחודית המוצגת בימים אלה בגלריית המגדל.

מאיר שלו, צילום: נדיה לנדאו

איך התגבש הרעיון לחבר בין אוסף אדם ועמלו לספריו של מאיר שלו? ספר על רגע ההולדת ועל ההתפתחות של הרעיון.  

מתחילת עבודתי  כאוצר לאתנוגרפיה ומרכז אדם ועמלו, כשנחשפתי לאוסף הייחודי והנדיר של כלי העבודה אשר שמור במרתפי המוזיאון, ורק מעט ממנו מוצג לקהל, היה לי ברור שחייבים ליצור שיתוף פעולה בין הסופר למוזיאון. למרבה הצער מאיר שלו הלך לעולמו לפני שהספקנו לשתף פעולה.

בדרך להלוויה בנהלל הבנתי שאפשר להציג תערוכה כמחווה לעולם הספרותי שהוא ברא. עוד באותו היום סימנתי לי ביומן את התאריך 11.4.24 (בדיוק שנה מן התאריך של יום ההלוויה), כתבתי ביומן "תערוכה מאיר שלו" והחלטתי לעשות הכל כדי שהתוכנית תצא לפועל. ואכן כך היה.

תערוכה היא מדיום חזותי ומוצגים בה חפצים, כלומר היא מוחשית. איך ניגשים לעבודה על תערוכה שהבסיס שלה הוא ספרות או עולם שנברא בדמיון?

הסגנון המאפיין את שלו יותר מכל הוא טשטוש הגבול בין הדמיון למציאות, השאלה הנצחית האם סיפור הוא בעל ערך גם אם לא באמת התרחש במציאות בדיוק כפי שמתואר, או כפי שהטיב לתאר שלו בספרו רומן רוסי: "בכל אירוע שהתרחש בעמק הזה יש יותר גרסאות ממשתתפים". למרות שסיפור המסגרת נברא בדמיון ולעתים כולל רכיבים כמעט מיתולוגיים, עדיין תיאור כלי העבודה, בעלי המלאכה, הגיאוגרפיה והסביבה נאמנים למקור ומתוארים בדייקנות של בעל מלאכה מיומן. על כן החיבור בין התיאורים המופתיים של שלו ובין הפריטים מהאוסף הוא כל כך טבעי ומתבקש. עם זאת העבודה הסיזיפית לקראת התערוכה הייתה לקרוא מחדש את כל ספריו, לסמן את כל הציטוטים המזכירים כלי עבודה או בעלי מלאכה ואז לבחור את המתאימים ביותר יחד עם הפריטים המקושרים אליהם מאוסף אדם ועמלו.

התערוכה מחברת בין אספנים (מאיר שלו כאספן סיפורים, ארכיונים שונים, אוסף אדם ועמלו). מה ההבדל בין אספנות אישית של "משוגעים לדבר" ובין בניית אוסף רשמי, כדוגמת אוסף מרכז אדם ועמלו?    

יש ציטוט שאני אוהב במיוחד מהספר "גינת בר" שבו מתאר שלו את "חיידק" האספנות:

"ואילו הסיכון הגדול ביותר הרובץ לפתחו של גנן הבר הוא סיכון נפשי: מחלת האספנות. אני מתאר את האספנות כמחלה כי היא קשה לריפוי ודי קלה להידבקות. בדרך כלל נדבקים בה בגלל עניין אמתי באיזה נושא, ואולי אף הרצון ללמוד אותו, אבל אחרי תקופת דגירה שאין הנגוע חש בה, או שהוא חש בה בריא מהרגיל, היא עלולה להיעשות חשוכת מרפא" (מאיר שלו, גינת בר, 146).

אכן כפי שמתאר שלו אספנות לעתים מגיעה לממדי אובססיה של ממש, אך אוסף אדם ועמלו שונה מאספנות רגילה מאחר והפריטים עצמם אינם העיקר אלא רק חלק ממסגרת ידע ומחקר כוללת בה הפריט, התיעוד הגרפי והתיעוד הכתוב מהווים יחידה שלמה. כדי להסביר אתאר בקצרה את אוסף מרכז אדם ועמלו ואת הקו המנחה באיסופו. ראשיתו של אוסף אתנוגרפי עשיר זה בשנות השלושים של המאה העשרים, בעבודתו של פרופ' שמואל אביצור, שעל שמו נקרא מרכז אדם ועמלו. האוסף והמחקר האתנוגרפי הנלווה לו עוסקים בחברות מסורתיות מהדורות האחרונים, אך אפשר ללמוד מהם גם על חברות מימי קדם, להבין דרכם ממצאים ארכאולוגים וללמוד על קיומם של חפצים שלא נשתמרו בשל היותם עשויים מחומרים אורגניים מתכלים. מטרת האוסף איננה רק להציג פריטים יפים ונדירים אלא לערוך מחקר אתנוגרפי על פריטים אלה ומקומם בחברה, כפי שהגדיר אביצור בשנות הארבעים של המאה הקודמת:

"נקבע הכלל שאין רוכשים כלי סתם, אלא לאחר שהחברים רואים במו עיניהם את עשייתו – התקנתו כפי שזה היה בקניית המחרשה" (פרופ' שמואל אביצור, מייסד אוסף אדם ועמלו).

כלומר, לפני הכל, מטרת מרכז אדם ועמלו היא מחקרית ומתמקדת בלימוד על אודות הפריטים השונים בזמן כניסתם לאוסף.

ספר על היונה והמסע שלה. מדוע בחרת להציג אותם בתערוכה?

הרצון לשלח יונה ולעקוב אחר מסלולה כפי שהוא מוצג בתערוכה החל בגלל צורך טכני. באוסף אדם ועמלו ישנם פריטים הקשורים לגידול יונים מאחר ובחברות מסורתיות בשר היונים נאכל והלשלשת שלהן נוצלה לדישון האדמה. בספר "יונה ונער" מדובר על שימוש שונה לחלוטין המתמקד בגידול יונים לצרכים מבצעיים של העברת מסרים בזמן מלחמה. כך שלמעשה לא היו לי פריטים להציג לצד ציטוטים מן הספר "יונה ונער" אבל היה לי ברור שאין סיכוי שאציג תערוכה על ספרי מאיר שלו ללא קטעים מן הספר המופתי הזה. על כן התחלתי לחפש רעיונות לתצוגה הקשורה לספר.

ראשית יצרתי קשר עם דויד זקס שאחראי על השובך בגבעת ברנר ודרכו השאלנו שני פריטים לתצוגה, דויד גם חיבר אותי עם חיים וולף שמגדל את יוני הדואר בשובך המשוחזר. לאחר פגישה עם חיים וביקור בשובך עלה לי הרעיון לשלח יונה ממושדרת עם שבב איכון (GPS) ולעקוב אחר מסלולה חזרה לביתה בגבעת ברנר כמחווה לתיאור הספרותי. יצרתי קשר עם יואב ברטן מהמעבדה לאקולוגיה של תנועה באוניברסיטה העברית שהתלהב מאוד מהרעיון ודאג לצד הטכני של משדור היונה והיה מוכן להיכנס איתי להרפתקה הזו. יחד ביצענו שלושה שילוחים: ראשית שילחנו יונה אחת מהגלריה שבה מוצגת התערוכה במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל בתל אביב. לאחר מכן שילחנו ארבע יונים מהר הרצל בירושלים, ובשילוח השלישי שילחנו ארבע יונים (כאשר אחת מהן ממושדרת) ממנזר סן סימון בירושלים, כפי שמתואר בספר "יונה ונער". מסלול השילוח השלישי נבחר לתערוכה והמסלול שלו מוצג על גבי מפה מתקופת המנדט הבריטי.

היונה ו־GPS, לפני ההמראה מסן סימון

מהו החפץ האהוב עליך בתערוכה, מדוע?

בלי שום ספק זהו תותח החפרפרות, המתואר בגאונות על ידי שלו:

"תותח החפרפרות היה כלי משחית פשוט וערמומי, שעיקרו קטע קצר של  צינור חצי־צול, ששימש קנה לתרמיל בודד של רובה ציד. באחורי הקנה הותקן נוקר פרימיטיבי, שלא היה אלא מסמר רגיל, שקפיץ ונצרה ריתקוהו למקומו, והוא דרוך וזומם רעות" (מאיר שלו, בביתו במדבר, עמ' 234).

תותח חפרפרות הוא השם המוכר של כלי ירייה שיועד להשמדת חולדים (למעשה חפרפרות אינן חיות בארץ כלל, אך הזיהוי השגוי שכיח). למרבה הצער והאירוניה, בגלל אופן פעולתו, הרבה יותר חקלאים ומפעילים נפצעו קשה ואף נהרגו מכלי ירייה זה מאשר חולדים. המצאה קטלנית זו היא אחת מהמצאות רבות של דוד לייבוביץ אשר התפרסם בעיקר בזכות המצאת המרגמה הענקית ששילחה פגזים במשקל של 37 קילוגרמים וכונתה "דוידקה".

פריט זה חביב עליי במיוחד בעיקר כי הוא מנציח את כושר האלתור של ממציאו אשר בפשטות גאונית לקח המצאה אחת (הדוידקה אשר כוונה כלפי מעלה לירי בכינון עקיף) ובנה דגם מוקטן יותר שלה עם שינוי אחד: הקנה כוון כלפי מטה לכינון ישיר. בנוסף, הכישלון הקולוסאלי והתוצאות ההרסניות של המצאה זו לצד דמותו הייחודית והגאונית של הממציא מקנות לפריט זה ערך כמעט מיתולוגי בעיניי.

תותח חפרפרות, כלי ירייה בקוטר 18.5 מ”מ המיועד לקטילת חולדים, אוסף אדם ועמלו. צילום: אבי אמסלם

אגב, על פי הספר "גינת בר", המריצה היא כלי העבודה שהיה האהוב ביותר על שלו.

"כלי העבודה שאני הכי אוהב הוא המריצה. לא אמעיט בחשיבותה של המריצה בחיי ובחיבה שאני רוחש לה […] אני חושב שכל אדם, לא רק גננים וחקלאים ובנאים, צריך שתהיה לו בבית מריצה. בשינויי מבנה קטנים אפשר להביא בה את הסירים והכלים מהשולחן אל הכיור, את ערמות הספרים שליד המיטה בחזרה אל המדפים, כביסה מהמכונה אל החבלים, את בן או את בת הזוג שנרדמו מול הטלוויזיה לחדר השינה, שם מרימים את הידיות ושופכים אותו או אותה אל המיטה״ (מאיר שלו, גינת בר, עמ' 38, 40)

מריצה עם גלגל ברזל, אוסף אדם ועמלו. צילום: אבי אמסלם

איזו דמות שברא מאיר שלו אתה אוהב במיוחד?

מאיר שלו הוא הסופר האהוב עליי. קראתי בשקיקה (הרבה יותר מפעם אחת) כל אחד מן הרומנים שכתב, והקראתי מאות פעמים לילדיי את ספרי הילדים שלו. מבחינתי הדמויות שברא הן אנשים בשר ודם ואני רוחש חיבה עזה וחיבור לדמויות רבות. עם זאת הדמות האהובה עליי במיוחד היא רפאל מהספר "בביתו במדבר". בביוגרפיה הפרטית שלי אני מוצא המון נקודות השקה בינינו, החל מהתיאור של הדמות "אדם שגודל על ידי חמש נשים" (אני גם כן גדלתי עם אמא וארבע אחיות גדולות), מוטיב מות הגברים בגיל צעיר (גם אבי נפטר בגיל יחסית צעיר), והרצון למצוא מפלט ושקט בבדידות המדברית (שמתאר לחלוטין פרק זמן נכבד בחיי).

תודות:

משפחת שלו

הוצאת עם עובד