התערוכה לכל המשפחה שווה לחכות מזמינה את המבקרים להתבוננות חווייתית ומעמיקה במפגש של כל אחד ואחת מאתנו עם הצורך להמתין. היא עוסקת בשאלות כמו מהם הדברים שאנחנו מחכים להם? באילו דרכים אנחנו מחכים? כיצד זמני ההמתנה לדברים רבים הלכו והתקצרו לאורך ההיסטוריה, ומדוע לחלקם דווקא לא? איזה קסם יש בציפייה לדבר שאנו מחכים לו? ולעומת זאת – מתי אין לנו ברירה אלא למהר?
בתערוכה שאצרו מור חיימוביץ' ונגה שי-שרברק נפגשים פריטים קדומים מאוספי המוזיאון עם יצירות אמנות של יוצרים עכשוויים, ומאירים אלה את אלה באור חדש. החיבור הזה מייצר מצד אחד המשכיות, חוט מקשר בין עבר להווה, ומצד שני חושף ומתווך בצורה נגישה את אוספי המוזיאון לקהל הרחב ובפרט לקהל הצעיר.
סיפורה של גלויה
חיבור מעניין במיוחד בין יצירה עכשווית לבין פריט היסטורי מאוסף המוזיאון, נוצר בעבודה ממני אליך – סרטון אנימציה קצר, שנוצר במיוחד עבור התערוכה, ושמרכזו סיפורה של גלויה בת למעלה מ-100 שנה ששלח בנימין זאב הרצל בזמן ביקורו בארץ ישראל לבתו פאולינה שבווינה. הסרטון מנגיד בין גלגולה של הגלויה במסעה הארוך מיפו לוינה, לבין מראה צג הטלפון הנייד בשעת התכתבות בין שני אנשים, וממחיש את התקצרות משכי הזמן והתהליכים הכרוכים בהעברת מסרים מרחוק לאורך ההיסטוריה, ולצד זאת את הצורך האנושי הקבוע בתקשורת ובקרבה. לצד הסרטון מוצגת בתערוכה גם הגלויה עצמה, פריט ייחודי בעל חשיבות היסטורית ולאומית מאוסף צבי אלכסנדר השמור בביתן אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות במוז"א. הגלויה משמשת עדות היסטורית ומוחשית, מנוגדת ומשלימה לסרטון המוקרן על הצג הדיגיטלי שלצידה.
יוצר הסרטון, איתי רווה, מאייר ומעצב, ובעל תואר בהיסטוריה, משלב בעבודתו בין האהבה להיסטוריה ומחקר ובין עיצוב. שוחחנו עם רווה על תהליך העבודה על הסרטון, ובתוך כך גם על המפגש המעשיר עם אוספי המוזיאון ועם אוצר אוסף צבי אלכסנדר משה רימר.
ספר על עצמך
אני מאייר ומעצב בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ובעל תואר בהיסטוריה ויחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה העברית. הרבה מהעבודה שלי עוסקת בהמחשה של סיפורים מורכבים, בעיקר מעולמות המדע והאקדמיה, אבל גם איורים לילדים ובנייה של שפות איוריות מורכבות לחברות מסחריות. אני עובד עם קהלים שונים מאוד. הסגנון שלי נשען על איור נאיבי ואיורי ימי הביניים, הוא מאופיין במבע חזק ומבטא עניין עמוק בסמלים. אני תמיד מתלהב כשיש לי הזדמנות לשלב בין עיצוב או איור להיסטוריה, או לתת איזשהו ביטוי לעניינים היסטוריים ביצירה.
איך ניגשת לפרויקט הזה
אוצרות התערוכה פנו אליי בעקבות המלצה של ליאור זלמנסון שמכיר את העבודה שלי. השלב הראשון היה שיחה איתן, שבמהלכה הן הציגו את התערוכה ואת הגלויה ההיסטורית של הרצל לבתו. הן רצו להמחיש באמצעות הגלויה את הפער בין תחושת ההמתנה והציפייה בתקופות היסטוריות, לבין המידיות שבה מסרים עוברים היום. נקודת המוצא הייתה הגלויה שתאודור הרצל שלח לבתו פאולינה בווינה בזמן ביקורו בארץ ישראל בסוף המאה ה-19. מבחינתי זו היתה איזושהי הזדמנות לספר סיפור, אני אפילו לא חושב שבהתחלה ידענו בדיוק איך זה יתחבר לנושא הזה של הוואטסאפ.
הפיצוח הראשוני הגיע מזיכרון הילדות האישי שלי – התחושה המוכרת של שליחת מכתב והציפייה לתשובה, בידיעה שיכולים לעבור ימים ואפילו שבועות. מול זה עומדת היום המידיות העכשווית של הודעות, מיילים ומסרונים. ואז הבנתי שגם עצם האפשרות לשלוח מכתב מיפו לווינה באותה תקופה היא לא פחות מדהימה. חתיכת נייר שיוצאת מנמל יפו ומגיעה אחרי ימים או שבועות לפתח בית מאוד מסוים, לאדם מאוד מסוים, בתקופה שבה ברוב העולם עדיין אין אפילו חשמל – נשמע די מדהים.
ספר על תהליך העבודה
התחלתי מלדמיין מסלול אפשרי למסע של המכתב. היה לי ברור שהוא כנראה יצא מיפו דרך הים, עבר דרך איזשהו מרכז שלטוני של האימפריה העות'מאנית ומשם המשיך לאירופה, אולי דרך איסטנבול ואולי דרך איטליה, עד אוסטריה. קצת היגיון, קצת בינה מלאכותית, וככה בניתי רשימה של תחנות אפשריות. את הרשימה הזו הצגתי למשה רימר, אוצר אוסף צבי אלכסנדר. הידע העצום של משה דייק את רשימת התחנות משמעותית. היו לו גם דיוקים ספציפיים שמגלים למעשה המון. לדוגמה, משה עדכן אותי שהרצל הפקיד את המכתב בבית הדואר הגרמני ביפו, ולא בזה האוסטרי למרות שההיגיון אומר שמכתב לאוסטריה צריך היה להישלח משם. למה דווקא שם? לא ברור. אולי חשש ממרגלים עות'מאניים, אולי משהו אחר, אבל מבחינתי זה דיוק חשוב כשעוסקים בפריט היסטורי כל כך חשוב, דיוק שגם נותן תוקף מוחשי להתרחשות עצמה.
מרגע שהתחנות התבהרו, העבודה כבר התחילה להתגלגל מעצמה. ניסיתי לדמיין את המכתב עובר מיד ליד, מתחנה לתחנה, ואת האנשים, הנופים והסיטואציות שהוא פוגש בדרך. בהתחלה הדגש היה על התחנות עצמן ומה שקורה בהן, אבל די מהר התברר שהגיבורה האמתית של העבודה היא הגלויה עצמה. הגדלתי אותה לגודל עצום ואז גם הבנתי שאין צורך לצייר גלויה, אלא עדיף להשתמש בגלויה עצמה כקולאז׳. אבל הגלויה לא נשאה את עצמה לבד, היה צריך דמות שתישא אותה ממקום למקום. הקולאז׳יות וחוסר הפרופורציות מבחירה שיחררו אותי לשחק באופן חופשי.
הגלויה הזאת הייתה צריכה להיאמר בצורה המקורית שלה, ההיסטורית, להיות היא. בעצם זה הופך להיות המסע הרגשי של הגלויה עצמה. יש אובייקטים בעולם, בחיים, שהם קדושים.
תוכל להתעכב קצת על הבחירה להציג את הגלויה כפי שהיא, כקולאז'?
זה מעניין, כי זה כן התחיל מלנסות לצייר אותה. ופה אני חייב לתת קרדיט למורה שלי משנקר ירמי פינקוס, שמקביל איור לשפה ואומר שאם אין לך דרך אחרת להגיד את מה שאתה רוצה להגיד, תגיד את זה בשפה המקורית שלו. והגלויה הזאת הייתה צריכה להיאמר בצורה המקורית שלה, ההיסטורית, להיות היא. אין שום סיבה להמיר אותה למשהו אחר ולכן היא נשארה כמו שהיא, מתוך המחשבה הזאת בלבד. וכל השאר התחבר, כי זה נכון וזה פשוט עובד. העובדה שזה מזהה את הגלויה בצורה כל כך טובה וברורה, זה גם נותן איזושהי חותמת שעוזרת לצופה לעקוב אחריה. בעצם זה הופך להיות המסע הרגשי של הגלויה עצמה, של האובייקט. זה גם משהו שמגיע אצלי מלימודי ההיסטוריה, יש אובייקטים בעולם, בחיים, שהם קדושים. אולי המילה הנכונה היא ארטיפקט, סוג של חפץ קדוש שנושא סביבו איזושהי הילה מסוימת, ויש גודש של סיפורים על גבי הדבר הזה שאתה יכול להרגיש אותם. ונראה לי, ולו רק בגלל העובדה הזאת, שהיה שווה להשתמש בגלויה עצמה. כי זה לתת לה איזשהו כבוד גם בתור פריט היסטורי. וזה שהיא גם אחר כך, מוצבת בתערוכה ליד הסרטון זה בכלל נתן לזה איזשהו תוקף.
מה שהיה לי חשוב זה שהצופים, בעיקר הצופים הצעירים, יבינו מיד מה קורה – מכתב שנשלח בים, עובר מיד ליד, בדרך ארוכה הביתה.
איך התגבש הסגנון של העבודה?
כשניסיתי לפצח את השפה האיורית של הפרויקט הזה, זה היה בספינה שיוצאת מיפו לכיוון מצרים. בהתחלה ציירתי ממש ספינת משא ועליה שק דואר שבו נמצאת הגלויה, ופתאום אמרתי לעצמי, מה הילד מבין מזה בכלל? מה אכפת לילד שזו ספינה? אז החלטתי שאני שם דוור ענק, כמו איזה פליימוביל כזה, שמחזיק גלויה שהיא עוד יותר גדולה ממנו. וזו הפריבילגיה של מאייר, שהיא באמת יוצאת דופן – אתה יכול לעשות הכל. עוד אחד מהרעיונות שהיו לי בהתחלה, זה לעשות משהו עם בולים שהולכים ומתווספים, אבל ירדתי מזה ברגע שהבנתי שלילדים צעירים יהיה קשה להבין את זה ואת המשמעות של המעברים בין המקומות. רציתי להראות את השינוי שחל, למשל בנופים עצמם, כדי שיבינו קודם כל את העניין הזה של המעבר והמרחק. מה שהיה לי חשוב זה שהצופים, בעיקר הצופים הצעירים, יבינו מיד מה קורה – מכתב שנשלח בים, עובר מיד ליד, בדרך ארוכה הביתה.
כשהמכתב הופיע בכל תחנה, גם השפה הצבעונית התחילה להתבהר, והפכה לחלק מהמסע עצמו – צבעים חמים יותר באזור יפו והים התיכון, שהולכים ומתקררים ככל שהמכתב מתקדם צפונה לאירופה, עד לגווני סגול ברחוב ובבית הרצל בווינה. המעבר הצבעוני הפך לעוד דרך להרגיש ולתווך את המרחק והזמן, ואת השינויים האיטיים של התחנות לאורך הדרך.
ספר קצת על העבודה עם משה רימר, אוצר אוסף צבי אלכסנדר
אני חושב שעצם הנוכחות של משה והידיעה שיש אותו ושאני צריך "לעבור דרכו", השפיעה על איך שעיצבתי את העבודה בסופו של דבר. כלומר עצם זה שהדבר הזה צריך עדיין לעבור איזשהו סף, ולעמוד לפחות במידה מסוימת בהלימה עם הפרטים ההיסטוריים. למשל האיש בפורט סעיד, צריך להיות על חמור ולא על סוס, כלומר מה יהיה יותר הגיוני? ובאיזשהו שלב גם הגעתי למסקנה שאולי הרגעתי את זה יותר מדי, אולי זה יותר מדי מרוסן, ואולי אפשר לתת לזה איזשהו משהו יותר פתוח. וכן, יש איזושהי מלאכה של הפשטה, בנופים למשל. כלומר זה לא באמת היה נראה ככה, אלא זו פרשנות שלי לתמונות שאני ראיתי של פורט סעיד במאה ה-19 – כך וכך חלונות, כך וכך בתים. זה איזשהו קרב כזה שיש לי תמיד בראש, בין משהו שהוא באמת מדויק, היסטורי, מדעי, מעוגן במציאות, לבין איזושהי אינטרפרטציה יותר חופשית, אינטואיטיבית. אז בסוף זה איזשהו איזון שמצאתי באמצע בין הדיוק ההיסטורי שהביא איתו משה והיה חשוב גם לי, לבין איזה משהו יותר פרוע שעבר לי בראש.
ואיך הגיעה ההנגדה לווטסאפ?
אני חושב שהתשובה של הווטסאפ הגיעה ברגע שראיתי את רשימת התחנות שהגלויה יכלה לעבור בהן בדרך. מול המסע הארוך והפיזי של המכתב רציתי להציב את ההפך – ילד שיושב מול מסך ווטסאפ ושולח הודעות בלי לחשוב בכלל על המרחק שהן עוברות. שתי הבמות עוסקות בעצם באותו דבר – קשר עם אדם אחר. ההבדל היחיד הוא המדיום שמשנה את חווית הזמן. היה לי חשוב שבסוף העבודה שתי הדמויות יסתנכרנו רגשית – פאולינה מתרגשת מהמכתב בדיוק כמו שהילד מתרגש מההודעה שקיבל. כי בסופו של דבר, גם אז וגם היום, אנחנו בעיקר מחפשים חיבור ותקשורת. הדבר היחיד שבאמת השתנה הוא המהירות שבה זה מגיע אלינו.
העבודה מוצגת בתערוכה שווה לחכות (אוצרות: מור חיימוביץ', נגה שי-שרברק) בביתן אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות (קומה תחתונה) עד ה-31.07.2026.
