מעשים וימים, ביקור סטודיו: אורי סאמט

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

אורי סאמט

יוצר ומעצב רב תחומי. מרצה בכיר בפקולטה לעיצוב במכללת שנקר. בין מייסדי המחלקה לעיצוב תכשיטים.

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

מאז תקופת הקורונה הסטודיו שלי מתקיים במתכונת מפוצלת. עם תחילת המגבלות והצורך לשמר רצף עבודה, העברתי את מרבית הציוד והפעילות אל חדר העבודה הביתי, שהפך בהדרגה למעין מיני־סטודיו פעיל. הכלים והמערכות הכבדות נותרו מאוחסנים בחלל נפרד.

כיצד היית מציג את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

הפרקטיקה שלי מאופיינת בגישה רב־תחומית, הנעה במרחב שבין אמנות, טכנולוגיה ותעשייה, ומטפחת תרבות של מחקר, סקרנות וחשיבה יצירתית. נקודות המפגש והמתח שבין מסורות עתיקות לבין חדשנות טכנולוגית מהוות עבורי מקור מתמשך לחקירה ולהשראה, והן ניצבות בבסיסם של רבים מן הפרויקטים והעבודות שאני יוצר.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

הסטודיו שלי דומה למעין מכרה – מרחב גדוש אוספים חומריים וטכנולוגיים. אני פריק של כלי עבודה ושל חומרי גלם ייחודיים. יש לי אוסף של עשרות, אם לא מאות של כלים בהם ניתן לעשות כמעט כל פעולה ידנית מדויקת. בדומה לעבודות עצמן, גם סביבת העבודה שלי מתקיימת במפגש שבין מסורת לחדשנות: לצד כלים עתיקים, שחלקם כבר אינם בנמצא, פועלות מדפסות תלת־ממד ותוכנות מחשב מתקדמות.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

העשייה האקדמית והעשייה היצירתית היו עבורי מאז ומתמיד שני מסלולים מקבילים ומשלימים, שביניהם אני מחלק את זמני באופן מתמשך. לצד הוראה בשנקר אני מקפיד לשמר מקום משמעותי גם לעשיה האישית שלי. לאורך השנים התחדדה עבורי ההבנה כי שני העולמות הללו אינם מתקיימים בנפרד, אלא מזינים זה את זה באופן הדדי. תהליכים, חומרים ותגליות המתפתחים במסגרת העבודה בסטודיו מוצאים את דרכם אל ההוראה והדיאלוג עם הסטודנטים, ובמקביל, הרבה דברים שאני נחשף אליהם בעשייה האקדמית תורמים לפרקטיקה האישית שלי.

על מה אתה עובד בימים אלה?

גם את זמני בסטודיו אני מחלק בין שני אפיקי עשייה מרכזיים. מצד אחד, אני פועל מול התעשייה כמעצב וכיועץ, בעיקר בתחום התמחותי – משקפיים, ובפרט עיצוב מסגרות עבור מערכות ראייה “חכמות”. מצד אחר, אני מקפיד להקדיש זמן לעשייה עצמאית וניסיונית, ובכל שנה נענה למספר קולות קוראים לתערוכות עיצוב, בעיקר בתחום הצורפות העכשווית, בישראל ומחוצה לה.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זאת – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

עיצוב הוא אמצעי למעורבות פעילה בעולם – דרך להתמודד עם אתגרים, לנסח רעיונות וליצור חוויות בעלות משמעות. אנו חיים בעיצומה של מהפכה תרבותית־טכנולוגית, שעדיין מוקדם להעריך את מלוא השלכותיה על המציאות של כולנו. לבינה המלאכותית, כבר כיום, יש השפעה ניכרת – חיובית ולעיתים גם מורכבת – על תהליכי העיצוב, בעיקר בהיבטים מחקריים, תכנוניים וקונספטואליים, אך בעתיד הקרוב גם במישורים המעשיים והיצרניים. האתגר אינו רק באימוץ הטכנולוגיה, אלא בפיתוח היכולת להבין מתי נכון להיעזר בה, ומתי לא.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם אתה עוסק?

כצפוי, לתקופה האחרונה יש השפעה רבה על הסביבה ועלי, וכנגזרת, על עבודותיי.  אנחנו חיים במציאות מטלטלת ויש לזה השלכות. אני מוצא מזור במלאכה ודואג לפנות כמה שיותר זמן ליצירה. זה מרפא.

ספר על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

הקול קורא לביאנלה חיבר אותי מיד לאחד הפסלונים האהובים עלי ביותר בהיסטוריה של האמנות – צלמית הוונוס מווילנדורף (Venus of Willendorf, circa 30,000 BC).
"דרך דיאלוג בין ידע וחכמה קדומים ובין קראפט ועיצוב עכשוויים", כפי שכתוב בקול קורא, בחרתי לנסות וליצור דיאלוג דמיוני עם יוצר (או יוצרת) הפסלון הקנוני. ביקשתי בעזרת מחקר וטכנולוגיות בינה מלאכותית, לתכנן וליצור גרסה חדשה לצלמית. באמצעות תוכנת תלת־ממד ממוחשבת שיניתי את מנח הידיים ממקומן המקורי (שעונות על החזה) לפריסתן במחווה מקבלת, מכילה, כזו המייצגת ערך נוסף, כך שפרט לנשיות ופריון הוא ידגיש גם היבט של אמפתיה – ערך שנמצא בדעיכה ונחוץ בימינו, אולי יותר מתמיד.
העבודה מבוססת על קובץ פתוח שהוכן באמצעות סריקת הפסלון המקורי ע"י המוזיאון לתולדות הטבע בווינה, שם הוא מוצג כיום, והיא תוצר של תהליך הכולל הדפסת תלת־ממד, הכנת תבניות סיליקון, יציקות מודל של הצלמית הרצויה בסגסוגת דמוית אבן שהוכנה במיוחד, ושיבוצה במסגרת סיכה ייעודית עשויה בעבודת יד בצורפות קלאסית.