מעשים וימים, ביקור סטודיו: אורלי הומל

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

אורלי הומל

פיסול ומיצב

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

קיבוץ כפר הנשיא

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

פסלת ואמנית מיצב וכל מה שבמעבר בין אובייקט, פסל ומרחב.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

בזמן העבודה אני מוקפת בחומרים מגוונים ובאובייקטים שנמצאים בשלבי התהוות שונים. בסטודיו מתקיימים זה לצד זה יציקות, תבניות, שאריות חומר, חלקי עבודות גמורות ופרגמנטים שעדיין מחפשים את מקומם. לעיתים קרובות אני עוברת בין עץ, גבס, פוליאוריתן, סיליקון וברזל, וכל חומר מביא עמו אפשרויות חדשות ומכתיב קצב אחר של עבודה.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

אין לי שגרת עבודה קבועה לחלוטין, אך העבודה שלי מתפתחת מתוך תהליך מתמשך של התבוננות, ניסוי ועשייה בחומר. סקיצות ורישומים ראשוניים אני בדרך כלל מכינה עוד לפני ההגעה לסטודיו. עם זאת, הסקיצה היא עבורי נקודת מוצא בלבד. המפגש עם החומר עצמו מוביל פעמים רבות לשינויים, גילויים וכיוונים חדשים שלא יכולתי לצפות מראש. בסטודיו אני נעה בין שלבים שונים של עבודה – בניית מודלים, יצירת תבניות, יציקות, ניסויים בחומרים, הרכבה ופירוק של אובייקטים, ובחינה של היחסים ביניהם ובינם לבין החלל. חלק משמעותי מהעבודה מוקדש להתבוננות: להזיז, לשנות מיקום, לחבר בין חלקים שונים ולבחון כיצד שינוי קטן משפיע על החוויה הכוללת.
כאשר אני עובדת לקראת תערוכה, הסטודיו הופך למעין מעבדה שבה מצטברים אובייקטים, חומרים ורעיונות, ובהדרגה מתגבשת מערכת היחסים ביניהם לכדי פסל, סדרת עבודות או מיצב. התהליך אינו ליניארי; הוא כולל חזרות, שינויים ולעיתים גם חזרה לעבודות קודמות מתוך רצון לגלות בהן אפשרויות חדשות. עבורי, העבודה היא דיאלוג מתמשך בין מחשבה, חומר, חלל ואינטואיציה.

על מה את עובדת בימים אלה?

בימים אלו אני ממשיכה לפתח מיצב שנמצא עדיין בתהליך התהוות. במסגרת התערוכה המוצגת כעת במוזיאון ארץ ישראל מוצגים שלושה שופרות, אך עבורי הם מהווים חלק ראשון מתוך גוף עבודה רחב יותר. בסטודיו אני עובדת על המשך הפרויקט, שעתיד לכלול כארבעים שופרות שונים וליצור יחד מיצב רחב־היקף.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

בתקופה זו אני עסוקה בשאלות הנוגעות ליחסים בין אובייקט בודד לבין מערכת רחבה יותר, גם בהקשרים אקטואליים, ובאופן שבו משמעות נוצרת מתוך הצטברות, חזרתיות ושוני. בעבודה על סדרת השופרות אני בוחנת כיצד צורה המזוהה עם מסורת, זיכרון ומשמעות תרבותית יכולה לעבור טרנספורמציה ולהופיע מחדש בדרכים שונות, מבלי לאבד לחלוטין את זהותה המקורית. מבחינה חומרית, ממשיך לעניין אותי המתח שבין יציקה לשינוי, בין שכפול לייחודיות. תהליך העבודה באמצעות תבניות ויציקות מעלה עבורי שאלות על העתק, מקור, וריאציה והאפשרות ליצור מגוון מתוך מבנה נתון.
ברמה האסתטית והמושגית אני נמשכת למצבים שבהם אובייקטים בודדים יוצרים יחד מערכת יחסים מורכבת – כזו שנעה בין סדר לאי־סדר, בין אחידות לשונות, ובין נוכחות אישית לחוויה קולקטיבית. אני מתעניינת באופן שבו הצופה נע בתוך המרחב, יוצר קשרים בין חלקי העבודה, ומרכיב לעצמו משמעות שאינה מוכתבת מראש. בסופו של דבר, אני חושבת שהשאלות שמלוות אותי אינן רק שאלות על חומר או צורה, אלא על האפשרות ליצור באמצעותם מרחב של התבוננות, זיכרון, תחושה וגילוי.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

אני מתגוררת בעמק החולה. אין ספק שהמלחמה והמצב הביטחוני מאוד השפיעו ועדיין משפיעים על אופן העבודה שלי ברמות שונות, הן מושגית והן טכנית.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

העבודה שאני מציגה בביאנלה נולדה מתוך התבוננות במציאות הישראלית של השנים האחרונות – תקופה של טלטלה, קיטוב, שבר ואי־ודאות, שהחריפה בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר והמלחמה. בתוך מציאות זו מצאתי את עצמי חוזרת אל השופר, אובייקט הנושא מטען תרבותי, רוחני ורגשי עמוק.
באמצעות יציקות ווריאציות של אותה צורה, אני בוחנת את היחסים בין חזרתיות לשונות, בין קול יחיד לקולות רבים, ובין סדר לשבריריות. השופר מעניין אותי לא רק כסמל, אלא גם כאובייקט פיסולי המאפשר לבחון כיצד משמעות משתנה דרך חומר, הקשר וריבוי.
העבודה מושפעת גם מתפיסת הוואבי־סאבי היפנית, המוצאת יופי בארעיות, בפגימות ובתהליכי השתנות. אני מבקשת ליצור מרחב שבו השבר והאי־שלמות אינם נתפסים כחסר, אלא כמקום שממנו יכולה לצמוח משמעות חדשה.