מעשים וימים, ביקור סטודיו: איה עמיקם

איה בחדר הפלאות: על האסתטיקה של העמל והקסם שבחומר

מראיינת: עינב אלפסי קרסנטי  | התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

כאשר איה עמיקם מרימה את תריס הברזל הכבד והצבעוני בכניסה לסטודיו בפלורנטין, העטוף בפריחת בוגנוויליה ורודה סגלגלה מרהיבה, נראה שהקסם החל. הסטודיו הוא מקום שבו הזמן פועל אחרת. אנחנו נכנסות אל תוך החלל שבקצהו חבוי חדר הפלאות של איה שבו מסודרות זו על גבי זו, קופסאות קרטון עם כיתובים שונים: קערות לצביעה, ביסק, לא שרופים, כוורות עם דמויות מיניאטוריות של ״קיקלופציות״, יצורים שכמו יצאו מארץ האגדות, וקערות קטנטנות עשויות חמר שנערמו זו על גבי זו, חלקן חלקות, אחרות בתהליכי ייבוש, וכמו מחכות לתורן שאיה תצוק בהן חיים. לצידן כתבי חידה המשורטטים על גביי דפים, כמעין תווים המהווים שפת קוד ליודעי דבר.

עמיקם, היא בוגרת בצלאל בהצטיינות, אשר במשך כשני עשורים הרצתה באקדמיות המובילות לעיצוב, בהן HIT, שנקר, ויצו חיפה (כיום בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה), בעוד שאיוריה וטורי הקומיקס שלה התפרסמו בעיתונים כמו ״מעריב״, ״גלובס״ ו״העיר״. יצירותיה העוסקות במפגשים בין צורה לתוכן ובוחנות את המציאות האורבנית המאגית, זיכו אותה בהכרה ובפרסים מטעם גופים כמו מפעל הפיס, קרן רבינוביץ ופסטיבל הסרטים בחיפה. בשיחה ארוכה וחשופה, אנחנו צוללות אל תוך "חדר הפלאות" של איה, חוקרות איך הומור ואירוניה עצמית נפגשים עם חיפוש מיסטי אחר קסם גלוי, ואיך הזמן והמפגש האנושי הופכים תחת ידיה לחומר גלם פיזי.

נולדת וגדלת בחיפה, למדת בתיכון הריאלי במגמת ביולוגיה ועם זאת כניסתך לעולם האמנות הייתה כבר בגיל צעיר מאוד, ונדמה שהיית שם תמיד.

לגמרי. תמיד גדלתי עם אמנות בבית ועם טיפוח לאמנות. היצירה הייתה השפה המדוברת בבית. אמא שלי למדה בבצלאל, בין השאר עם מרצים שלימדו גם אותי. זה הרגיש כמו המשך טבעי של שיחה שהתחילה בילדות. גדלתי בחיפה של ״פעם״, ילדות של משחקים בחוץ מתחת לבניין, שניה לפני עידן הטלוויזיה הרב-ערוצית.

האנימציה נכנסה לחייך בגיל צעיר ובאופן מקרי לכאורה, בלימודייך אצל גיל אלקבץ ז"ל,  זה היה המפגש הראשון שלך עם הרעיון של זמן בתוך אמנות.

זכיתי ללמוד את יסודות האנימציה בגיל צעיר בוויצו חיפה בהנחיית היוצר הבינלאומי גיל אלקבץ ז"ל. גיל חשף אותי לשכל ולאנושיות שביכולת לקחת נייר סטטי ולהפוך אותו לתנועה חיה. שם הבנתי לראשונה שהזמן הוא לא רק משהו שעובר, אלא משהו שאפשר ללוש אותו. כל שנייה של תנועה דרשה עשרות פעולות ידניות סיזיפיות. שם נזרע הזרע של האסתטיקה של העמל.

העמל הזה הוביל אותך להצלחה מוקדמת, כמו האנימציה לקליפ "חלליות" של ברי סחרוף.

"זו הייתה תקופה מדהימה. עבדנו בטכניקת סטופ-מושן, בילינו ארבעה ימים אינטנסיביים עם ברי ששכב על הרצפה בזמן שעשיתי בו ואיתו אנימציה ״פריים ביי פריים״ בטכניקת ״פיקסלציה״. (הקליפ "חלליות/1992, זכה במקום ראשון בפסטיבל הסרטים בחיפה ע.א.ק) באותה תקופה וידאו היה חומר. מערכות העריכה, הקלטות, הסטים. אחרי שירות כקריינית בגלי צה"ל ולימודים בבצלאל, כשגם איור וקומיקס עשיתי במחשב, משהו משך אותי בחזרה אל החמר, המקום שבו הזמן והאנושיות, חיים עם החומר.

במהלך שיחתנו איה מחזיקה בידיה גוש חמר, שבתהליך עקבי וכמו מדיטטיבי, הופך אט אט בידיה לקערה זעירה.

המעבר שלך לקרמיקה נראה כמו תנועה מהמהיר והטכנולוגי אל האיטי והקדמוני. מה את מוצאת בטכניקת הפינצ'ינג (Pinching)  שבה את מרבה לעבוד?

בקרמיקה מצאתי את העמל במובן הטהור שלו. מאז שנת 2002, כשהתחלתי ללמוד אצל נגה אשכנזי, הקרמיקה הפכה לעוגן. הפינצ'ינג – לחיצות וצביטות קטנות בחמר – הוא מרחב פיזי מנטלי שאני מכורה אליו. לחלק מהפסלונים שלי אני קוראת בחיבה ואירוניה "קובבות". יש משהו בעבודה הידנית, העמלנית, שמחבר אותי למרחב מנטלי שאני אוהבת לשהות בו. בתהליך היצירה העמלני, הזמן משמש כחומר גלם. באנימציה, משקיעים זמן כדי לייצר אשליה של תנועה. בקרמיקה, כל לחיצה של האגודל היא פעימת זמן שנשארת צרובה בחומר. הפסל הוא למעשה ״גביש״ של זמן. הפעולה הסיזיפית מעניקה ליצירה את המשקל שלה.

המצאת גם את המילה ״כדימציה״

מאז ומתמיד העמקתי בטכניקות וחיפשתי את המרחב שמחבר ביניהן. המונח ״כדימציה״ משלב למעשה בין שתי האהבות שלי, חמר ואנימציה. נקודת המפגש הזו, של עולמות הקראפט, האיור והקרמיקה, מלווה אותי לאורך השנים, אם דרך מחקר צורני של ״עדרים״, דמויות יצורים זעירים המתפתחים בחומר ואם דרך קליפים מונפשים המורכבים כולם מפסלי חומר רוקדים, כמו בקליפ ״מכורים לאהבה״ לשירו של שי צברי." ('מכורים לאהבה' מיצב סטודיו קרמיקה ואנימציה במסגרת שבוע האיור, 2021/הצבה של ״מכורים לאהבה״ בגלריה אילו בטבעון, 2023 ע.א.ק.)

בכלל נראה כי פיתחת לך שפה שמלווה את כל תהליך היצירה שלך – שמות התערוכות ועבודותייך לאורך השנים, כוללים הומור, מעלים חיוך, ולעיתים מייצרים אירוניה בקרב הצופים עם שמות כמו ״קיקלופיצקית״, ״עוד לא בתנור וחם לה בתחת״, ו״יותר שחור מעגול״, וכמובן יצירת ״קמע א-לה מינוט״. נראה שיכלת לייצר גם קריירה כקופירייטרית במשרד מוביל, מאיפה זה מגיע?

אבא שלי הוא קרדיולוג שטיפל בעולם שהרופאים לא היו יושבים ומסתכלים על הפציינטים דרך המחשב, אלא מקשיבים להם. הוא אהב לדבר עם המטופלים שלו וללמוד את השפה שלהם. והכל תוך כדי סמול טוק אגבי שנגמר בזה שהיה מפתיע את מטופליו בעובדות מעניינות וגילויים עליהם,  כמו היכן הם גרים ופרטים אישיים נוספים. הכל אצלו תמיד היה מתובל בהרבה הומור. כך גדלתי  ואין לי ספק שזה משהו שקיבלתי מהבית. ההומור הוא טרנספורמציה, הוא כולל שינוי לטובה בפרספקטיבה. ההומור מצליח לייצר חיבור אישי ריגשי בלתי אמצעי ברגע, ולהגביה את ההווה. הומור בעיניי זה הדבר הכי אינטימי והכי ריסקי. כשאני מדברת עם מישהו וחלקנו צחוק, אז גם קרה בינינו משהו ברגע הזה והתקשורת עלתה קומה. משהו נפתח וחלקנו רגע של הבנה שהוא מעבר לאמירות האוטומטיות שלנו.

היית אומרת שההומור הוא גם כמנגנון של הישרדות במציאות שמקיפה אותנו?

לקרוא לפסל שבו השקעתי שעות של ריכוז "קובבה" זה רגע של קרקוע. זה מוריד את האמנות מהאולימפוס ומחזיר אותה למטבח, לידיים, ליומיום. גם בטורי הקומיקס שכתבתי בעבר במעריב או בהעיר, ההומור תמיד היה הדרך שלי לעבד את המציאות האקטואלית והאישית. בקרמיקה, ההומור מתבטא לעיתים בצורות הגרוטסקיות, בחיבורים הלא צפויים, בחוסר השליטה בתוצאה של מה שיוצא מהתנור.

בואי נדבר על העבודה "תעשה" שמוצגת בימים אלה בביאנלה במוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב. שם החיבור בין עבר לעתיד הוא הכי מוחשי.

תעשה היא עבודה בחמר, אנימציה ותכנות, שנולדה מהצורך בנחמה בימים של חוסר ודאות. חקרתי קערות לחש בבליות עתיקות, מאגיה ביתית. קערות הלחש היו טכניקה נפוצה למאבק בשדים במאות הרביעית-שמינית, בין היתר גם בקרב האוכלוסייה היהודית בבל. יוחסו להן כוחות מאגיים והן היו עשויות חרס, כשבחלקן הפנימי נכתב טקסט שלו מיוחסות סגולות שונות. לקחתי את הציווי ״תעשה בזריזות ותצליח״ מתוך ״ספר הרזים״ הבבלי והצפנתי את המילה ״תעשה״ על קערת חמר, הפעם בחוץ, כקישוט מסתורי ותמים. העבודה נעשתה במקור למגזין האינטרנטי ״רֶסֶן״, כתב עת מקוון ליצירה אילוצית וחישובית בעברית, לגיליון שעסק בקמעות. העורכים מיתר מורן וד״ר איל גרוס היו חלק מקסם היצירה, ואיל גם תכנת את הגרסה האינטרנטית  של העבודה. הרעיון המרכזי הוא שהמילה המאגית מוצפנת בממד החומר, בתלת ממד, וחיה בממד הזמן.

וכאן נכנס המונח "קסם גלוי" שאת מרבה להשתמש בו.

בדיוק. המילה תעשה לא גלויה במצב סטטי, היא מרומזת. היא נחשפת רק כשהצופה מסובב את הקערה במהירות מסוימת. הקסם הוא לא אחיזת עיניים, אבל ליודעי ח״ן. המנגנון חשוף: החומר, המחשב, התנועה, אפילו מספרי הפריימים, למי שמסתכל מקרוב. רק כשהזמן, המהירות  והחמר מסתנכרנים, המשמעות נחשפת. המילה הקונספט והטכניקה אומרים את אותו הדבר, וכך מגבירים את הכוח הנוצר. את מונח "הקסם הגלוי" שאבתי מעבודותיו של מישל גונדרי, במאי הקליפים והקולנוע הצרפתי, שלקח את גישת הקראפט ויישם אותה על חדשנות טכנולוגית. מקורות היצירה שלו היו בטכניקת סטופ מושן ומשם הוא הביא את צורת החשיבה וההמצאה אל חזית הטכנולוגיה הקולנועית המתפתחת של שנות ה-90 והאלפיים. הכוונה היא שאני מראה לצופה את המנגנון שמאחוריי הקסם ולמעשה חושפת איך זה עובד, וזה עדיין נשאר קסם. זה עוד אחת מהדרכים שמבחינתי הקראפט הוא ההיפך מ-AI.

AI?! הדגימי ופרטי בבקשה

אחד הדברים שמאפיינים עכשיו את עולמנו בעידן מהפיכת ה-AI, הוא החשש מאיבוד שליטה שלנו כאנושות. אנחנו למעשה  לא יודעים מה קורה מאחורי הקלעים. מתכנתים שרגילים להחזיק בראש את כל שרשרת הקוד שהם כותבים, פתאום התהליך נהיה עבורם קופסה שחורה. כשאתה זורק פנימה משהו,  אתה מקבל תוצאה מבלי לדעת מה באמת הולך שם,  זה מורכב מדי וזה חייזרי מדיי.  ה-AI מייתר את הגורם האנושי, ואת הסיפוק האנושי, הדופמין של ה״אאוריקה״. מה שאני עושה, זה למעשה להחזיר את האנושיות פנימה בעקשנות. אם זה במגע העמוק עם החומר, ואם זה במהלך הקסם הגלוי שמחזיר לצופה את השליטה והופך אותו לחלק אינטגראלי בתהליך העשייה של הקסם.

איך העבודה מתכתבת עם המציאות הישראלית של ימינו?

העבודה נוצרה פחות משנה לתוך המלחמה, ומתחת לשאלות האקוטיות שהעסיקו אותי ואת כולם, הייתה גם השאלה האם  נכון והגיוני לעסוק באמנות בתקופה כזו ולשם מה. בפרויקט תעשה יש נימה של "מה לעשות? לעשות". ואם לא יודעים מה, אז אולי מעשה אמוני ואנושי יחבר אותנו אל התשובה. עם המתח והריקוד שבין לאט ומהר, אמנות איטית, ציווי על מהירות, הבנה שמהירות מאפשרת לעקוף את המיינד, ואיטיות שמכינה אותו לספונטניות פתוחה. היצירה של קערת חמר בטכניקת פינצ׳ינג מדויקת, תוך שילוב חישובי ההצפנה וצילום סטופ-מושן, מהדהדות את הצורך לעשות משהו, בדבקות ובאמונה.

נראה כי יש כאן ציווי או תפילה שמכוון לצופה.

תעשה הוא צו שעה: אל מול החרדה, העמל הידני הוא התרופה. האינטראקטיביות משתפת את הצופה במעשה, ובכוח הטמון בו. המילה תעשה מנסה לגייס כוחות טמירים לעזרה, אם רק יעשה מעשה. כשאתה נשאר מחובר לעשייה שיש בה ממשות, אתה מחזיק באמונה, בידיים. כשאת עושה קערת לחש או קמע,  את מקווה שלפעולות שלך יש איזושהי משמעות, את מחזיקה איזושהי אמונה שאת תורמת את הכוחות שלך.  את מנסה להוציא את מקסימום מכוחות הרצון שלך. אלמנט הזמן בעבודה ובכלל  אינו שרירותי, יש לשים בו תבונה ועמל. כדברי הוסידיוס, איך שיהיה גורלך, לעמל יש תמיד יתר ערך. עצם העבודה היא היצירה, והיא קיום הציווי תעשה.

אם מדברים על מאגיה ועל  תעשה, אי אפשר שלא להזכיר פרויקט יוצא דופן שלך – הדמות של "הבאבא מרובע ארבע" שהוצגה במסגרת פסטיבל "ארט טור"– מיצב לובי וידאו ארט וקרמיקה מזל ושכל, 2022, שם המאגיה יצאה מהקערה ועברה למפגש אנושי ישיר.

(מחייכת) "זה היה רגע מרתק של פרפורמנס בתוך תערוכה. ״הבאבא מרובע ארבע״, הומאז' לרובע 4 בתל אביב שבו אני גרה עם משפחתי, הייתה דמות של מגדת עתידות או "באבא" מודרנית. ישבתי שם ויצרתי לאנשים קמעות מותאמים אישית שיצרתי במקום: קמע א-לה מינוט.  המפגש הבינאישי הזה חשף בפניי משהו עמוק על הכמיהה האנושית.

מה גילית במפגשים האלו?

גיליתי שלא משנה כמה אנחנו טכנולוגיים, רציונליים או מגניבים, לכולנו יש צורך נואש בנחמה, באישור, באיזשהו חפץ שנוכל להחזיק ביד שיגיד לנו שהכל יהיה בסדר. הקמע הוא אובייקט של תקווה. חפץ קטן ודחוס בצורה, אך לא פחות מזה דחוס במשמעות ובכמיהה אדירה. אני חושבת שאמנות היא גם ככה, באיזשהו מובן, יש לה תחושה של קצה קרחון, וכשזה עובד, כשיש איזה קסם שעובר לצופה, הצופה מרגיש שהוא מקבל משהו שיש מאחוריו הרבה. האנשים שבאו לבאבא לא חיפשו הוקוס-פוקוס; הם חיפשו קשר עין, הקשבה, ומשהו פיזי – חתיכת חומר עם כוונה – לקחת הביתה. זהו שוב הקסם הגלוי: כולם ידעו שזו אני, איה, אבל כולם שיתפו פעולה עם הטקס כי הכמיהה למשמעות חזקה מהכל.

היום, במקביל ליצירה האמנותית נראה שאת ממשיכה לטוות את הקשר העמוק שבין מעשה היצירה לנפש האדם, כסטודנטית לטיפול באמנות חזותית, איך האסתטיקה של העמל והצורך בקמע מתרגמים לטיפול?

"תמיד נמשכתי לעבוד עם אנשים ואני מאוד אוהבת אנשים. במקור הייתי רשומה ללימודי פסיכולוגיה ולבצלאל. התחום הטיפולי תמיד סיקרן אותי והיה חלק ממני. שנים עסקתי בהוראה, בין היתר גם עם אוכלוסיות מיוחדות, הנחיתי סטודנטים בפרויקטי גמר, שם פעמים רבות במסגרת המפגש הבינאישי עלו דברים, אך זו לא הייתה הפלטפורמה הנכונה לפתח ולהעמיק בהם. האמנות עבורי היא לא רק אובייקט לתלייה, היא כלי לשינוי פנימי. בבית שלנו יש ״קיר סדנה״ –  מדפים וחומרים שתמיד זמינים, כי אצלנו יצירתיות ועשייה הן חלק בלתי נפרד מהחיים ומהתקשורת המשפחתית ולמעשה זוהי דרך עבורנו לעבד את היום. אני מאמינה גדולה בערך של העמל והעשייה ככלי לריפוי ולחיבור לעצמנו. בניסוח בוטה, אם במחלקות לתקשורת חזותית את משתמשת באדם כדי ליצור את הפרויקט,  אז בטיפול באמנות, את משתמשת באמנות כדי לבנות את האדם. בטיפול, אני רואה איך העמל הידני מאפשר לאנשים לעבד את מה שאין לו מילים. כשמישהו לוקח חומר ויוצר דבר שלא היה שם קודם, הוא מתחבר למשהו קדמוני. זה התעשה הפרטי שלו. המטופל לא צריך באבא חיצונית; דרך העבודה בחומר, הוא מייצר לעצמו את הקמע שלו, את הכוח הפנימי שלו.

לסיום, מה היית מאחלת לעצמך, מהי הכמיהה הפנימית שלך?

פשוט להמשיך לעשות. להצליח לממש בחומר חלק מהרעיונות שמגיעים מהאוויר. להיות בתנועה מתמדת בין החומר לזמן, בין הצחוק לכאב. בסוף הכל נמצא בתוך הקובבה הקטנה – יש בה חיים, עמל, הומור, שמחבר את הכל. להיות במקום הזה שאני יכולה לשחרר ולעשות מהר, או כפי שאני קוראת לזה ״רוק-אנד-רול״, שזה ״תעשה בזריזות ותצליח״ עבורי. כי כשאני במוד הקסום, שאני לא יכולה לשלוט בו לגמרי, אז הכל זורם ומצליח.