ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
איריס רפפורט
וידאו, עיצוב ופיסול קרמי, חוטים וכל חומר שמתחבר לעבודה שלי באותו רגע נתון
איפה נמצא הסטודיו שלך?
מושב גבעת ח"ן
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
אמנית רב-תחומית אשר משתמשת בגוף ככלי מרכזי לביטוי אמנותי. אני חוקרת את מדיום הווידאו ואת החומר ככלי לייצוג עצמי ולבחינת מודלים חברתיים, הנוגעים בנושאים כמו אמהות, מעמד האישה ותפישת ההזדקנות. פעולות הקראפט, הווידאו והעיסוק בחומר משמשים עבורי כלי מדיטטיבי, פרפורמטיבי וביקורתי.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
הסטודיו שלי עמוס לעייפה בכלי עבודה, חומרים שונים, עבודות וחפצים שיום אחד אעשה איתם משהו. הצפיפות גבוהה, עד כי לעיתים אני נותרת עם מרחב של עמוד פוליו כמרחב עבודה. מה שמאזן את הדחיסות הוא האור הרך, שחודר לסטודיו מכל החלונות שמקיפים אותו.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
הקרבה בין הסטודיו לבית מטשטשת את הגבולות, והופכת את שגרת העבודה שלי לדינמית מאוד. לעיתים אני מתחילה בבוקר ומסתיימת מוקדם, ולעתים מתחילה בשעות בין הערביים ואף ממשיכה לתוך השעות הקטנות של הלילה.
על מה את עובדת בימים אלה?
אני ממשיכה לפתח חומרים שהתחילו לפני המלחמה, וחלקם קיבלו משמעות נוספת עם פריצתה, בעיקר סביב נושאים כמו גוף ובית.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
אני עדיין מנסה להתמודד עם שאלות "הישרדותיות": מהו בית עבורנו? קליפה שמתפוררת או מרחב מוגן? וכיצד הדור הצעיר ממשיך להחזיק באופטימיות, ממשיך לחשוב על צמיחה והבאת ילדים למציאות הזו.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?
בזמן האחרון נסדק בי דבר; האנרגיה השתנתה, ואני מוצאת שהסטודיו שהיה לי מקום של שקט, מפלט, הוא כבר לא כזה, לא משום שהוא שינה פניו, אלא משום שהעיסוק באמנות לא אפשרי לי כרגע נפשית, ולכן בינתיים אני בפאוזה בעשייה הפיזית.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
אני גרה במושב, ואני חלק ממשפחה חקלאית. עבודת כפיים ועבודה פיזית הן אבני יסוד בחקלאות. יותר מ-30 שנה אני חיה ונושמת חקלאות סביבי. התמה של הביאנלה אפשרה לי לשלב באופן טבעי בין עבודת הסטודיו ועבודת השדה. בשעת בוקר מוקדמת אני מגיעה לשדה שלנו כדי להתחיל את יום העבודה. אני מביאה איתי חפצים מהסטודיו שארזתי מראש – עבודות קרמיות שלא צלחו או נשברו, לצד אובייקטים שאספתי לאורך זמן. אני קושרת אותם זה לזה בחוט אדום, מושכת אותם אחרי, וחורשת את האדמה תוך כדי הליכה מתמשכת – פעולה שיש לה התחלה, אך נדמה שאין לה סוף. העבודה בוחנת את היחסים בין חומר, מלאכה וזמן. חפצים שנדמים כפסולת או כשרידים חסרי ערך מקבלים משמעות מחודשת. מה שאמור להיות תכלית העשייה של עיבוד השדה לצורך גידולים הופך להיות "יום בסטודיו". השדה, במקרה זה, אינו מקום של גידול וייצור, אלא זירת פעולה ויצירה, בה חומר וזמן נשזרים זה בזה. דרך תהליך של עבודה מתמשכת, אני בוחנת את הקשר בין עמל, יצירה וזיכרון חומרי – עקרונות העומדים בלב הביאנלה.
