ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
איתי יעקב
עיתונאי האופנה של ynet וידיעות אחרונות; מרצה במחלקה לתרבות חומרית וחזותית ב"בצלאל", אמן, אוצר וחבר הוועד המנהל של "הבית הפתוח לגאווה וסובלנות" בירושלים
היכן ממוקם הסטודיו שלך?
בביתי שבירושלים, העיר אליה היגרתי לפני כעשור. עיר יפה ומורכבת, דתית וכופרת, מחוברת ומחולקת. כנגד כל הסיכויים מצאתי בה שלווה נפשית.
כיצד היית מציג את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
בעבודותיי אני מצביע על מאבקי כוח ושליטה, כשאני מחפש את הקו הדק בין דיכוי להעצמה. לרוב אני לא נצמד למדיום או לחומר אחד, ומדלג בין עבודות כפיים וטכניקות של פיסול לעבודות שנעשו בווידאו ובכלי בינה מלאכותית.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
מוזיקה מניעה אותי לפעולה כפסקול בזמן העבודה והיא תמיד חלק מרכזי ביום. לסרט טרנספר המוצג בביאנלה נוצרה מוזיקה מקורית של עילי שוובל ואוריה ויצטום (YUZ) שהעניקו לסיפור שכבה דרמטית ומלאת רגש.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
שגרת העבודה שלי מגוונת, ואף יום לא נראה כמו היום שלפניו, אבל כל יום (כמעט) נפתח בריצת בוקר ברחבי ירושלים. יש לי שלושה מסלולים קבועים, היפה בהם עובר בעיר העתיקה, משקיף על גיא בן הינום, ממשיך בפארק המסילה ועולה חזרה לרחביה דרך השכונות קטמון וטלביה.
על מה אתה עובד בימים אלה?
אני שוקד על הניהול האמנותי של פרויקט "השדכן" בשבוע העיצוב ירושלים, שמשיק לכמה מהעולמות האישים והמקצועיים שלי: אופנה, כדורגל ואנשים בירושלים.
כדורגל ירושלמי על כל סממניו האסתטיים, הפוליטיקה שבו, הקבוצות השכונתיות והחברתיות שפועלות בעיר (מאברכים ועד להט"בים) ואיך בסופו של דבר, כדורגל מחבר אנשים סביב רעיון אחד.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם אתה עוסק?
לא
ספר על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
סיפורם של "תימני כנרת" מלווה אותי שנים רבות מאז גיליתי אותו באקראי. בנובמבר 1912 הובאו עשר משפחות עולים מתימן לחוות כנרת שעל שפת הימה הצפונית, שם חיו עד 1930 כחלק מן הפרקטיקה של "כיבוש העבודה" – מהלך אידיאולוגי שנועד להמיר את העבודה הערבית בעבודה יהודית. הם הגיעו בעקבות הרב דוד צאירי במטרה לעבד את האדמה ולהפוך לחלוצים, ועסקו בייבוש ביצות, עקירת עצים, והכשרת הקרקע להתיישבות. שנה לאחר מכן הגיעו למקום חברי "קבוצת כנרת" שעשו הכל כדי לגרש את תימני כנרת, שהתיישבו לבסוף בכפר מרמורק, לימים שכונה ברחובות. באמצעות כלים של בינה מלאכותית הפחתי חיים חדשים בסיפורם של תימני כנרת במטרה להציע עתיד ספקולטיבי: מה היה קורה אילו "תימני כנרת" היו הופכים לחלק אינטגרלי מהשיח שהתהווה בארץ ישראל בשנים שלפני קום המדינה, וכיצד היו נראים או מתועדים חזותית בארכיוני התקופה, לאחר שמן הסתם, נוכחותם הושתקה?
הרעיון לעבודה נולד במהלך מלחמת "חרבות ברזל", כשהשיח על העברת האוכלוסייה מעזה שבה ועלתה כחלק מהשיח החברתי והפוליטי בישראל. העברת אוכלוסייה מכנרת הייתה אחד הטרנספרים הראשונים בארץ הזאת והפניה לפרקטיקה האלימה הזו התקבעה כאפשרות נורמטיבית בחלקים מסוימים של החברה היהודית. העבודה ממשיכה ללוות את הנושאים שהעסיקו אותי גם בעבודה ״זה ששומר עלי״ שהוצגה בביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב שהוצגה במוז"א: סרט באורך שש דקות שהוצב לצד אובייקט גדול ממדים של שער צהוב באורך שבעה מטרים ובגובה שני מטרים, המוצב בכניסה להתנחלויות ויישובים ביהודה ושומרון, אותם בנה אבי במשך שנים ארוכות כחלק מעבודתו. הרבה לפני המאבק על האסי והשער הצהוב שהפך לסמל בשבעה באוקטובר, השערים סימנו חיץ בין רעיונות, אידיאולוגיות ואנשים. הם הגדירו באופן פיזי ורעיוני מי בפנים ומי בחוץ, מי נכנס בשער ומי מודר. גם "טרנספר" פועלת כמרחב מעבר: בין עבר להווה, בין ארכיון לדמיון, בין מחיקה לשחזור. בסופו של דבר, "טרנספר" אינה רק עבודה על העבר, אלא ניסיון לבחון את האופן שבו הוא ממשיך לפעול בהווה דרך דימויים ובאמצעות מנגנוני כוח שמעצבים מציאות. העבודה מבקשת לא רק להעלות זיכרון מודחק, אלא גם מזמינה להביט מחדש, להטיל ספק ולשאול מי כותב את ההיסטוריה ומי נותר מחוץ לפריים.
