ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
אנדי ארנוביץ
אמנית
היכן ממוקם הסטודיו שלך?
ירושלים
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
אני אוהבת לחקור דרך העשייה האמנותית שלי מקומות מורכבים, במיוחד נקודות מפגש בין מגדר, פוליטיקה ודת. אני גם מאוד אוהבת לעבוד עם נייר; ממש לבדוק את גבולות האפשר שלו ומה ניתן לעשות איתו. במיוחד אני אוהבת ליצור סיטואציות מפתות ויזואלית, כאלה שגורמות לצופה לעצור ולהביט שוב – ואז, כמו שוק, להתעמת עם סוגיה, עם מקום בחברה שבו משהו שבור או זקוק לתיקון. אני אוהבת להשתמש באמנות שלי כדי להעביר רגש באופן מיידי.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
הסטודיו שלי הוא מקום שבו אני עושה הרבה טעויות – ואני תולה אותן מסביב כדי להזכיר לעצמי כל הזמן שזהו תהליך, ושיש הרבה התחלות כוזבות בדרך. הסטודיו שלי מלא בבדים, בניירות ובפרויקטים שלא הושלמו, בדימויים של עבודות שמעוררות בי השראה, ובמדפים של יומני האמנות שלי, שבהם אני מתעדת את כל הרעיונות והתהליכים שלי.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
לעצור. להתחיל. לעצור. להתחיל מחדש. לפעמים אני בסטודיו בחמש בבוקר, ולפעמים בערב. החיים נכנסים באמצע.
על מה את עובדת בימים אלה?
ספר אמן חדש על מציאות הפחד שיהודים חשים ברחבי העולם כיום; סדרה של עבודות טקסטיל על נשים יהודיות נשכחות שהיו מנהיגות קהילתיות בתחילת המאה ה־20; ועבודה אינטראקטיבית עבור "הביאנלה של ירושלים" שתוצג בסתיו הקרוב.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
לצערי, בגלל המלחמה ומצב השילוח העולמי, יש כיום בעיות אמיתיות בשרשרת האספקה. נייר הפך קשה להשגה בישראל. אני חושבת היום על ייצור הרבה יותר מבעבר – כמה עותקים נכון להדפיס במהדורה, כשגם למוסדות יש פחות תקציב ואנשים קונים פחות אמנות. אני גם חושבת הרבה על כמה בני אדם זקוקים כיום למגע ולחוויות אינטימיות. אני מנסה להבין איך ליצור אמנות שעונה על צרכים אנושיים עמוקים – כאלה שטלפון סלולרי לא יכול לספק.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?
הרבה יותר קשה לי היום להתרכז ולשבת בשקט. יחד עם זאת, אני נהנית מאוד מתפירה ומטכניקות פשוטות, חזרתיות ומדויקות, שמכניסות אותי למצב מדיטטיבי. אני מתמקדת ביצירה רגועה, איטית, ובתשומת לב גדולה לפרטים. אני עדיין עוסקת באותם נושאים ובאותם חומרים –האהבה שלי אליהם אף פעם לא משתנה.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
העבודה עקורים עוסקת באובדן הבית. לאחר ה־7 באוקטובר 2023 משפחות חיו בחדרי מלון זעירים. ככל שהמלחמה נמשכת, בכל יום אנו רואים דימויים של שרידי בתים חרוכים – בעזה, בישראל ובלבנון – ומתחילים להבין עד כמה רעוע המושג ״בית״, ועד כמה אנו מודעים לכך שאנשים רבים עדיין אינם יכולים לשוב הביתה, או שאין להם עוד בית לשוב אליו.
בתהליך החיתוך, הלייזר שורף את הנייר. בדרך כלל אמנים מעוניינים בכמה שפחות סימני חריכה. בפרויקט הזה רציתי שמכונת הלייזר תחתוך את הנייר עד לנקודה שבה הוא כמעט מתלקח. כאשר הנחתי את הבתים הללו – ערמות של קליפות שרופות – הפיח מהקצוות החרוכים התפזר בכל מקום. עצם פעולת ההתקנה חודרת מתחת לציפורניים שלי ומכתימה את ידיי.
