מעשים וימים, ביקור סטודיו: אנטנש יאלאו

איך שוזרים געגוע?

אנטנש יאלאו

מראיינת: נעמה גוגנהיים | התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

איך שוזרים געגוע? בידיים הנכונות הוא יכול להפוך לכלי שטומן בתוכו סיפור של דורות, סיפור של אמא ובת. במפגש עם האמנית אנטנש יאלאו, שמציגה בביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוז"א, ראיתי מקרוב איך סיפור חיים מקבל צורה פיזית. העבודות שלה שואבות את כוחן ממסע של מעברים – מהנופים באתיופיה אל המסדרונות של האקדמיה בישראל, וממלאכת הקליעה המסורתית של אמה אל שפת הפיסול העכשווית. בסטודיו שלה, יאלאו לא רק משמרת את העבר כפריט ארכיוני, אלא נותנת לו חיים בתוך ההווה. השיחה איתה החזירה אותי להבנה הפשוטה והחזקה: יצירה כנה נולדת כשהזיכרון, וגם הכואב שבו, פוגש את הידיים העובדות.

אפשר לראות שהיצירה שלך נשענת על ידע שעבר מדור לדור. איך החיבור למשפחה ולמסורת פוגש אותך כשאת ניגשת ליצור, ואיך החלטת להכניס את זה לתוך הפיסול שלך?

רציתי להנכיח את הידע של ההורים שלי ושל אמא שלי בפרט. זה לא משהו שלמדתי באקדמיה, אלא מסורת עתיקה שביקשה להמשיך ולהתקיים. ניסיתי לקחת את האמנות המסורתית של אמא שלי ולשלב אותה בחיים ובאומנות שלי היום. גם דרך העבודה שלי עם עמותת אלמז, שבה אני מדריכה נשים מבוגרות מתוך העדה ומחוצה לה, אני מבינה שחלק מתפקידי בעולם הוא לשמר את מלאכות היד האלה שלא ילכו לאיבוד. זו האמנית שאני עכשיו, מישהי שמחזיקה את המסורת חיה ויוצרת משהו חדש.

מתוך הרצון ליצור שפה משלך, שתשלב בין המסורת לאמנות העכשווית, צמח באופן כמעט אורגני השילוב המזוהה איתך: הדיאלוג בין הקרמיקה לקליעה. איך השיטה הזו התפתחה בפועל בסטודיו?

זה נולד מתוך הרצון למצוא שפה מיוחדת שהיא רק שלי. השילוב בין העיצוב הקרמי באקדמיה למסורת דיבר אליי, גם בזמן שיצרתי ברזידנסי באיטליה. התחלתי עם צורות פשוטות בקרמיקה כדי שיהיה לי קל לחבר אליהן את הקליעה. לאחר יצירת החורים בתוך הקרמיקה, הבנתי שהקליעה לא נכנסת והחלטתי להמשיך ולחקור עד שאמצא פתרון. חיברתי את זה עם מחט, ואז זה נהיה משחק שהתפתח באופן טבעי. היום, הצורה של הקרמיקה מכתיבה מראש את הקליעה שמגיעה אחר כך.

השילוב שבין הקרמיקה ובין הקליעה הפך למעין חתימה שלך. איך הגעת לשלב את שתי המלאכות האלו יחד, ואיך זה התחיל לקרום עור וגידים?

תחשבי על זה שאתיופיה שימשה לנו כמקלט כשהיינו בגלות, וזה משהו שתמיד אעריך. עד לפני כמה שנים, אמנות אתיופית לא הייתה קיימת בארץ בשדה האמנותי. בכלל לא חשבתי שאלך במסלול אקדמי אבל היה לי מורה לאיור בתיכון, ליאוניד קלווינסקי, שהאמין בי ודחף אותי לשם גם כשלא חשבתי שאצליח. היום אני מאוד מעריכה את המסלול האקדמי שעשיתי בבצלאל, שם קיבלתי את היכולת ליצור בתוך השדה האמנותי העכשווי ולמדתי את הקרמיקה. אבל כדי להיות שלמה, הבנתי שאני חייבת לקחת את הכלים הממוסדים האלה ולשלב אותם עם האמנות של אמא שלי.

העבודה שמוצגת בביאנלה נוצרה בתוך תקופה מאוד כואבת של פרידה מאמך, ועדיין, יש בה נוכחות חזקה של טבע וצמיחה. איך נוצר החיבור הזה מבחינתך, בין האבל האישי למוטיבים של הטבע?

אני מאוד אוהבת חיות, ובאופן ספציפי חיות עם קרניים. אלו חיות שמזכירות לי את אתיופיה ואני רואה בהן הרבה עוצמה, יש בהן אנושיות. את העבודה לביאנלה התחלתי לעשות כשאמא שלי עוד הייתה בחיים. כשהיא נפטרה, הייתי מגיעה לסטודיו בלי חשק לעבוד, פשוט יושבת ובוהה בקיר. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי: את חייבת לעבוד, לשזור… העבודה צריכה לקרות גם בתוך כאב. המיצג מתאר את התהליך שאמא שלי עברה באותה תקופה. מגוף נורמלי, פתאום אחרי הניתוחים וכל החומרים, הגוף שלה מאוד השתנה. כשאת רואה את העבודה בשלמותה זה נראה כמו משהו שצמח מתוך הטבע, עוצמתי, אבל מה שזה מתאר זה בכלל משהו אחר – גוף שהשתנה מתוך כאב.

אחרית דבר

הכנסת עבודות קראפט מסורתיות אל חלל התצוגה העכשווי מעוררת תמיד את השאלה כיצד להציג מסורת מבלי להקפיא אותה בעבר. העבודות של אנטנש יאלאו מציעות לנו תשובה חומרית מרגשת. היא לא רק משמרת את מלאכת הקליעה האתיופית המסורתית, אלא מעניקה לה דופק עכשווי כשהיא שוזרת אותה אל תוך הקרמיקה ואל חייה כיום. המסלול של יאלאו, שהתחיל בחומרים ובנופים של אתיופיה, עבר דרך האקדמיה והגיע עד למרכז הביאנלה, מוכיח שחומר יכול לשמש כעוגן של זהות; הוא ממשיך להדהד את העבר, תוך שהוא משנה צורה ומתאים את עצמו למציאות של הווה פועם, על כל הכאב והיופי שבו.