מעשים וימים, ביקור סטודיו: אפרת תמיר

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

אפרת תמיר

אמנית רב תחומית ואשת חינוך

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

זיכרון יעקב

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

תהליך העבודה והיצירה עצמו הוא חלק מרכזי בפרקטיקה שלי שמבוססת על תהליך מתמשך הכולל חשיבה על קונספט, עבודה, התבוננות ושינוי. הנושאים קשורים באופן ישיר למה שמעסיק אותי בחיי הפרטיים ולמקום שבו אני נמצאת באותו זמן. שילוב בין מדיומים שונים יוצר עבורי מרחב עבודה פתוח שבו כל פעולה משפיעה על הפעולה הבאה, וכל עבודה ממשיכה להתפתח מתוך זו שקדמה לה.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

בזמן העבודה אני בונה לעצמי מעין מגרש משחקים פרטי לתהליכי יצירה עמוקים שמפעילים אותי רגשית, מחשבתית וחומרית. הסטודיו שלי נמצא בשני מקומות, בבית שלי ובסטודיו שבו אני מלמדת. לעיתים העבודה זולגת ומתערבבת עם חיי היומיום. כך גם חומרי הגלם שנמצאים סביבי  קשורים באופן ישיר לחיי. הסטודיו נמצא גם במחשב שלי,  אני "לשה" את מחשבותיי בתוכנת העריכה.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

שגרת העבודה שלי בנויה על יום קבוע שאותו אני מקדישה מהבוקר עד הערב לעבודה בסטודיו, מעבר לזה השגרה משתנה, ואני יכולה למצוא את עצמי צוללת לתוך עבודות בשעות הקטנות של הלילה או בסופי שבוע.

על מה את עובדת בימים אלה?

בימים אלה אני עובדת על פרויקטים שונים העוסקים בגבולות הגוף שלי בגיל המעבר, ביכולותיו ובדימוי שלו בזמן פעולה. האחד הוא תלוי מקום והשני עוסק בתפירת בגד המאפשר לגוף לנוע ולהתגלגל בצורה חופשית מבלי לחשוש. במקביל אני עובדת על סדרה של רישומים ופסלוני חמר המתעדים רגעים קפואים, משלבי הפעולה של הגוף.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

עבודתי חוקרת את מושג הגלגול ופעולתו ברמה הפיזית, הרגשית והמטאפורית. ההתגלגלות של הגוף פורקת אנרגיה, יוצרת איפוס ורגיעה של מערכת העצבים והמתח, ובו בזמן הופכת לפעולה של טרנספורמציה והתמסרות לשינוי. אני מתעדת את גופי המתגלגל בדרכים שונות ויוצרת סביבה של וידיאו ארט ומיצבים תלויי מקום. הבחירה בגלגול כפעולה גופנית שאינה פשוטה בגילי והובילה אותי לעצב ולתפור “בגד גוף” נוסף, מעין שכבת מגן או תמיכה חיצונית המאפשרת לגוף לתפקד ולהמשיך לנוע גם בתקופות של חוסר יציבות.
החיבור בין הגוף, החומר והתנועה מעסיק אותי גם ברמה האסתטית. הבגד שאני יוצרת אינו מתוכנן מתוך מחשבה אופנתית או צורנית בלבד, אלא נובע מתוך פעולה ותפקוד. אני בוחנת כיצד חומר עוטף גוף, כיצד תנועה משנה צורה, וכיצד פעולה חוזרת מייצרת משמעות רגשית ותודעתית.
לאחרונה אני מתמקדת גם בדימוי הצלמית הנשית של האישה המתגלגלת, נחה, או קפואה ברגע של המתנה. הפסלונים שאני יוצרת נראים לעיתים כשרידים ארכאיים או כדימויים פולחניים, והם מעלים עבורי שאלות על נשיות, המשכיות, הישרדות, שייכות וזמן. אחת השאלות שמעסיקות אותי היא מי היא אותה אישה מתגלגלת ומה קורה לה כאשר התנועה נפסקת והיא נותרת במצב של המתנה.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?  

מאז השבעה באוקטובר ומתוך העיסוק במשמעות הגלגול, הולך ומתחזק גם המבט הבין־דורי, הקשרים בין אם, בת וסבתא והאופן שבו הגוף נושא זיכרון, העברה ושינויים לאורך החיים.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

העבודה נולדה מתוך גלגול אחד מצולם ומתוכו נבנה עולם שלם של דימויים ותנועות. הגלגול הוא מטאפורה לשינוי, לטרנספורמציה, למעבר. פעולה שאומצה כדרך לתת מקום לכל המעברים שאני חווה, חיפוש אחר המקום החדש, הדורש גם בנייה וגם פרימה ולכן נארג השטיח.
בעבודת הווידאו נוצרת אריגה דיגיטלית, חוטים הבנויים מדימוי הגוף המתגלגל בתנועה. השטיח הופך לטריטוריה אישית ומשתנה: בית, משפחה, חום, מקום. שטיח הנמצא בתנועה מתמדת ונארג מדימויים של הגוף והתנועה.
ההשראה מגיעה ממלאכת האריגה הקדומה, מלאכה סבלנית וטקסית של בנייה, חיבור ויצירת זיכרון חומרי. מתוכה נולדת פעולת האריגה הדיגיטלית, שבה דימויים, תנועות וגוף נטווים זה בזה לכדי שטיח נע ומשתנה. העבודה מגיעה לשיאה כאשר על פני השטיח מופיעה דמות הילדה, אני בילדותי, כחלק מהעיטורים הנבנים במרכז השטיח הפרסי. עיטורים סימטריים ומוכרים הופכים כאן לדימוי אישי ולזיכרון חי. הילדה מתבוננת על ההתגלגלות, על המעברים, על הדרך.
הדמות המתגלגלת נעה בין זיכרון אישי לחוויה קולקטיבית, בין גוף פרטי לסיפור רחב יותר של שינוי, הסתגלות והתחדשות. כך נעה העבודה כל הזמן בין האישי לציבורי. אל תוך כל אלה מתווספות כפות ידיים הנפתחות ונסגרות בתנועה מתמדת ומאפשרות לדמות להמשיך לנוע, להשתנות, להתפתח. פעולת האריגה הופכת לפעולה של חיפוש: בניית מקום מחדש, שוב ושוב.