מעשים וימים, ביקור סטודיו: ברק רותם

ברק רותם

בין קראפט לקוד

מראיינת: מירית שטרן אשוח | התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

נפגשתי עם ברק רותם  זמן קצר לאחר פתיחת הביאנלה “מעשים וימים” במוזיאון ארץ-ישראל.  כבר בתחילת השיחה היה ברור שהמפגש עם העבודה שלו לא מתחיל בטכנולוגיה, אלא דווקא במקומות אנושיים מאוד: חומר, זיכרון, עבודת כפיים, טקסים ותחושת שייכות.

קו מוזה, עבודת הווידאו שמוצגת בביאנלה, נוצרה במסגרת מסלול עבודות חקר בליווי אוצרות הביאנלה, אנריאטה אליעזר ברונר וגלית גאון.  מתוך השיחה היה ניכר עד כמה השתיים השפיעו על תהליך העבודה: אנריאטה דרך האובייקטים והחיבורים אל אוסף המוזיאון, וגלית באמצעות הליווי הרעיוני והדחיפה להעמקה ולדיוק. מתוך השיחה עלו שאלות על AI, חומריות, שליטה, קהילות מדומיינות ועל הניסיון ליצור חוויה אנושית דווקא מתוך מערכת טכנולוגית.

אני מבקשת מברק להציג את עצמו ולספר קצת על הדרך שהובילה אותו לכאן.

למדתי במחלקה לאומנויות המסך בבצלאל, אחרי הלימודים עסקתי בעיקר בצילום אופנה, פרסום ולייף סטייל. עשיתי גם סרט דוקומנטרי שגדל מתוך פרויקט הגמר שלי בבצלאל והגיע ל ־YES  דוקו. בדיעבד אני מבין שהרבה ממה שאני עושה היום מגיע דווקא מהעולם הדוקומנטרי. לקחת סיפור קטן ומקומי ולנסות לגעת דרכו במשהו רחב יותר.

איך הגעת לעבודה עם AI?

הלכתי ללמוד עיצוב פנים בשנקר, סיימתי בהצטיינות, עיצבתי בית אחד והבנתי שזה לא בשבילי. ואז, סביב השבעה באוקטובר, הייתה עוד נקודת מפנה. רציתי שינוי אמיתי. כבר היו לי מחשבות על להיות שכיר, משהו שלא חשבתי עליו בחיים. קיבלתי תשובה שלילית מאיזה מקום שהתמיינתי אליו וזה ממש טלטל אותי. בעקבות זה הלכתי ללמוד בינה מלאכותית בשנקר, והמוח התפוצץ. פתאום הרגשתי שזה המקום שיחזיר אותי ליצירה.

בשנים האחרונות התחלתי לפתח שפה חזותית משלי, שבמרכזה עולמות וקהילות מדומיינות. שתי עבודות קודמות שמסמנות את השפה הזאת הן רקומים ו־A Funeral That Never Was בשתיהן יצרתי שבטים בדיוניים עם טקסים ומסורות מומצאים: באחת הרקמה והטקסטיל הופכים לחלק מהגוף ומהזהות, ובשנייה בניתי טקס אבל אלטרנטיבי מתוך חוויה אישית של אובדן. מעניין אותי ליצור תרבויות שנראות מוכרות, אף שמעולם לא התקיימו, ולבחון דרכן שייכות, זיכרון וזהות.

העובדה לא נראית כמו עוד עבודה שנוצרה בבינה מלאכותית, איך התחיל התהליך?

אני חושב שנוח לי לעבוד מתוך בריף, גם בפרסום, המקום שנוח לי לצאת ממנו לעבודה הוא אינטרפרטציה. לא אומרים לי מה אני צריך לראות אלא מה אני צריך להרגיש. אני טוב בבריפים. גם כשאני עובד לבד אני כותב לעצמי בריף. קראתי שוב ושוב את "מעשים וימים" (שירו של הסיודוס ששימש כהשראה לתמה של הביאנלה, מ.ש.א)  זהו ספר מאוד דידקטי, כמעט כמו הוראות הפעלה לחיים. מתי לזרוע, מתי לקצור, איך לחיות נכון. ניסיתי למצוא את נקודות הממשק ביני לטקסט, ובין הטקסט למוזיאון.

איך נכנסו האובייקטים?

אנריאטה הציגה בפניי אובייקטים מתוך אוסף המוזיאון: תבליטים, מטבעות, כלי זכוכית. הדברים האלה התחילו להיכנס פנימה לתוך העולם של העבודה. וגלית כל הזמן דיברה איתי על שכבות. היא כל הזמן אמרה לי "עוד שכבות". פתאום צבע, שיער, טקסטיל, תאורה, הכול היה צריך לקבל הצדקה. באחת הפרשנויות שקראתי דיברו על הצבע הכחול כצבע של מרחק – בין האדם לאלוהי, בין האדמה לשמיים. פתאום הכחול התחיל לחזור בעבודה.

הספר כולו עוסק במחזוריות. עונות, עבודה, זמן. המעגלים התחילו להופיע בכל מקום: גברים שחופרים במעגל, נשים שקולעות במעגל, תנועה שחוזרת על עצמה. הוא מתאר את הנשים בעבודה כמעין מוזות שמסמלות עונות ומצבי זמן שונים. גם הרקמות קיבלו משמעות כפולה. לפעמים הרקמות הזכירו לי בכלל לוחות חשמל או מעגלים אלקטרוניים. זה החיבור שעניין אותי – בין קראפט לקוד.

נדמה שגם כאן העבודה נעה כל הזמן בין שני עולמות: בין עבודת יד מסורתית למערכת טכנולוגית, בין חומר עתיק למערכת דיגיטלית עכשווית. אחד הדברים שסיקרנו אותי במיוחד היה השימוש בטקסט עצמו כחלק מתהליך יצירת הדימוי.

בגלל שכל העבודה עם התוכנה מבוססת על טקסט, גם הכנסתי לתוך הפרומפטים טקסטים של הסיודוס. לפעמים התוכנה זיהתה שזה טקסט יווני וזרקה אותי ישר לפסלים ואסתטיקה קלאסית, והייתי צריך להחזיר אותה למקום שלי. אבל כשהשתמשתי במשפטים כמו "זמן לזרוע וזמן לקצור", פתאום התחילו להגיע דימויים של אדמה, עבודה, שדה. זה משהו שכל הזמן חזר בעבודה, לקחת עבודת כפיים, קראפט, טקסטיל, ולהכניס אותם למקום קר ומנוכר כמו AI.

למרות שהעבודה נוצרת דרך מסך, נדמה שהחיפוש המרכזי שלך הוא דווקא אחר חומר.

“אני חושב שבאופן גורף, בגלל שכל עולם ה ־AI  הוא כל כך מכני  וקר, אני מחפש דווקא נראות קראפטית טקסטילית. אני רוצה שירגישו חומר.

איך מייצרים תחושת חומר בתוך דימוי דיגיטלי?

“אני מחפש סוגים שונים של חלודה, אדמה, אבק. מתעקש על ציפורניים מלוכלכות ועל טקסטורות. אני לא יכול לדבר על קראפט ועל מסורת אם הדימוי נשאר נקי וסטרילי.

גם הקהילות והשבטים שמופיעים בעבודות אינם מבוססים על מקום אחד, אלא על מערכת שאתה בונה.

אני ממציא שבטים וקהילות. טקסים, צורות לבוש, חוקים. אבל אני לא שופט אותם. אני מתבונן בהם.

האם אתה מרגיש שהשבט בעבודה הזאת שונה מהעבודות הקודמות?

אם פעם היה לי נוח ללכת למקומות רחוקים ומיתיים, היום העבודה קצת פחות שם. יותר פה. אני מחפש ליצור שבט חדש. משהו שלא שייך למקום מוכר.

נדמה שמתוך העבודה עם המערכת נבנתה שיטת עבודה כמעט אינטואיטיבית.

זה מצחיק, כי AI נותנת בדיוק את ההפך. היא קודם כול שואלת מה אתה רוצה לראות. ואני עובד הפוך. קודם כול מה אני רוצה להגיד. רק אחר כך האסתטיקה מגיעה.

איך נראה בפועל תהליך העבודה?

“אני מתחיל בטקסט. תמיד. אני בונה סטוריבורד, אם יש סצנה של גברים שחופרים במעגל, אני ממש מביים אותה דרך הטקסט. נותן הוראות בימוי לתוכנה. אחר כך אני בונה עוד ועוד דימויים, מדייק, מוסיף, מוריד. לפעמים אני אומר שאני רוקם על הדימוי. זה אף פעם לא דימוי אחד וגמרנו אני עובד דרך הרבה מאוד שכבות ותוכנות. מחפש דימויים, מדייק אותם, מעביר ביניהן, עושה אפ-סקיילים, עריכות, ואז מתחיל לבדוק איך הם זזים ואיך הם הופכים לווידאו.

אתה מתאר תהליך שנע בין סטילס, וידאו, עריכה והנפשה.

לפעמים דימוי עובר המון גלגולים לפני שהוא נכנס לסרט. אני עובד מאוד אינטואיטיבית, אבל גם מאוד מדויק. בודק קומפוזיציה, חומר, תנועה, קצב. זה קצת כמו לבנות שפה תוך כדי תנועה.

גם הסאונד בעבודה נבנה מתוך אותו עיקרון.

פתאום הבנתי שלעבודה כל כך אישית אני לא יכול פשוט להדביק מוזיקה. דיברתי עם אבנר טואג שעשה את הסאונד, והוא אמר: "אל תגיד לי מה אתה רוצה לשמוע. תגיד מה אתה רוצה להרגיש". זה שינה הכול.

עד כמה הסאונד היה חלק מהעבודה עצמה?

רציתי שגם המוזיקה תדבר על מעגליות, עונות, מוזות, עבודה. שכל התוכן של העבודה יהיה גם בתוך הסאונד.

העבודה מול המסך חוזרת בשיחה שלנו, האם אתה חש בדידות בתהליך היצירה?

מאוד, לפעמים חסר מישהו שיגיד לך כן או לא. אבל מצד שני אין רעשי רקע. אתה מגיע למשהו מאוד שלך.

זה נשמע קצת בודד, אבל גם מאוד טוטאלי.

פתאום אני יכול להיות הכול, התאורן, המאפר, מעצב השיער, הבמאי. יש משהו בעבודה עם התוכנה שמאפשר לי להחזיק את כל חלקי היצירה לבד. אני מבין שזה פוגש הרבה אנשים במקום של פחד. לפעמים אנשים עסוקים בניסיון להבין מאיפה שלפתי את הארנב במקום בקסם עצמו. אבל כשאני נמצא במקומות שלא עסוקים בפחד, אני מרגיש שאני ממש פורח.

ברור שזה מעלה שאלות אתיות, אני לא עובד בשיטת In the style of. זה מרגיש לי לקחת שפה של מישהו אחר. אני מחפש את השפה שלי. אני חושב שהמקומות שהכי מעניינים אותי נמצאים בין מסורת לחדשנות. בין משהו מאוד עתיק למשהו מאוד עתידני. זהות, מגדר, טקסים, קהילות. אלה נושאים שאני כל הזמן חוזר אליהם.

לאן אתה רוצה לקחת את העבודה בהמשך?

“מעניין אותי לקחת את זה לעוד מקומות. אולי יותר installation,  אולי לשלב חומר אמיתי בתוך העבודה. אני מרגיש שאני עדיין בתחילת הדרך. אם תהיה תערוכת יחיד, הייתי רוצה לחשוב מעבר לקיר טלוויזיה. אולי קצת חומר, קצת הצבה. לא רק וידאו.

אני חושב שבסוף אני עוסק באנשים, במנהגים, במסורת, בטקסים. זה נמצא בכל העבודות שלי. אולי בסוף אני רק רוצה ליצור מקום שבו אנשים ירגישו קצת פחות לבד.