מעשים וימים, ביקור סטודיו: דניה צ'למינסקי

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

דניה צ'למינסקי

צורפות עכשווית

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

הסטודיו שלי נמצא בחצר ביתי בתל אביב

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

צורפת רב תחומית

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

חומריות מגוונת – מתכות, עץ, חומרים אורגניים, סוגי לכות וצבעים, אוספים שליקטתי במשך השנים. בשלבים טכניים של העבודה אני שומעת מוזיקה, קלאסית, ג'אז ווקאלי, מרסדס סוסה וכדומה.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

בימים נורמלים אני עובדת בסטודיו מתשע עד אחר הצהריים. אני גרה קרוב לפארק הירקון ולים, ומשתדלת להגיע אליהם כמעט בכל יום.

על מה את עובדת בימים אלה?

שיתוף הפעולה ביני ובין האומנית שירי דורון, המוצג בביאנלה, מתמקד בדימוי החלזונות "דרחול השיח" כדימוי להישרדות. אני עדיין עובדת על הפרויקט הזה, במטרה להציג גוף עבודה מקיף יותר של שיתוף הפעולה עם שירי. לאחר שהשתתפתי בקורס "הדימוי הנע" בהנחית נבט יצחק, אני מתחילה להתנסות בתחום זה. לפני כחודש, יצאתי למסע השראה של חודשיים ביפן ולקדם אפשרות להציג גוף עבודה בשיתוף עם אמנית יפנית שפגשתי בקיוטו.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

זה שנים אני עוסקת בהגירה. היום, יותר מתמיד, מושג ההגירה משתלב אצלי בצורך הישרדותי.
החומריות בעבודה שלי היא המצע, הבסיס ממנו צומחת העבודה. כמו למשל החומריות ב"שיח ספירלי" – השימוש בקונכיות של חלזונות דרחולי השיח. תהליך העבודה שלי התחיל בדימוי של חצבים עמוסים בדרחולים, בסוף הקיץ, בדרך להפגנה בקיסריה. למחרת בבוקר חיפשתי לשווא קונכיות של דרחולים בדיונות סביב תל אביב. בסופו של יום מפרך נסעתי לאותו מקום בקיסריה בו הייתי ערב קודם, התיישבתי על החול הלוהט ואספתי קונכיות ריקות. מראה ההתקבצות של שבלולים אלה במעלה השיחים הדהד את תחושת המצוקה שלי בישראל בשנים האחרונות. לו גם אני יכולתי להתרחק ולחזור עם רדת גשמי ברכה. חזרתי לסטודיו עם קונכיות שבריריות, והבנתי שבכדי לעבד אותן אני צריכה לצפות אותן מבפנים. תהליך שהצריך מספר שכבות של אפוקסי קר וצביעה מדויקת בצבע אדום. רק אחרי שבועות של עבודה יכולתי להתחיל ולעבד כל קונכייה, בנפרד, בעבודת צורפות.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

בשלוש השנים האחרונות שגרת העבודה שלי הופרעה. בתחילה, בהשתתפות בהפגנות רבות ובהמשך, במלחמה. הסטודיו שלי נמצא בחצר ביתי בתל אביב, בית ישן ללא מיגון. במהלך ההפצצות על תל אביב, אני ובן זוגי נאלצנו לישון במקלט בבית ספר לידנו. מושג הבית שלי התערער. בנוסף לדאגה לגוף התעוררו אצלי שאלות המתייחסות לחומר: על מה אני בוחרת להגן, איזה חפצים ואיזה עבודות, אני מקבצת בפינה שנראית לי מוגנת. עשיית חפצים נראתה חסרת משמעות, והתחלתי לחשוב על אפשרות לדימוי אמנותי דרך הדימוי הנע.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

מזה שלוש שנים, מאז ימי הסגר בתקופת הקורונה, חברתי שירי דורון ואני נפגשנו באותו שדה בור, חוזות בדבוקות של קונכיות לבנות נצמדות נואשות לקצות ענפים דקיקים המתנועעים בפראות בכל משב רוח. שירי התחילה לצייר שבלולים אלה מאז ואני התחלתי לעבוד עם אותו דימוי בשנת 2023. במהלך השנה האחרונה החלטנו לשתף פעולה ולהציב יחד את גופי העבודה הנפרדים שלנו, מנהלים דיאלוג.