מעשים וימים, ביקור סטודיו: דפנה שרון

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

דפנה שרון

עיצוב, איור, ויצירה רב־תחומית. כיום גם לומדת בחוג להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל־אביב.

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

בבית בגבעתיים.

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

הפרקטיקה היצירתית שלי תמיד סובבת חקירה, בין אם של טכניקה וחומר ובין אם תוכן. בבסיס אני מגיעה מעולמות האיור והעיצוב, אבל מה שמניע אותי לפעולה יותר מהכל היא סקרנות, ואני נמצאת בתנועה מתמדת של צלילה לתחומים חדשים. יש לי כבוד גדול למילה הכתובה וללימוד, ולצד זה אני נמשכת לעיסוק באובייקטים בעלי תפקידים שימויים – דגלים, כלי אוכל, ממשקים, משחקים.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

תמהיל משתנה של קבצים דיגיטליים, חומרי גלם פיזיים, וספרים.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

בהתגבשות. העבודה תתחיל לרוב במחקר רעיוני-תאורטי ארוך יחסית, עם תחושה כללית של המדיום ורק מאוחר יותר תלבש צורה (ואז תשתנה בהתאם). ביצירה שמלווה את היומיום, שהיא כנראה החשובה יותר עבורי, אני מוצאת שאני מעדיפה להתחיל ולהישאר בחומר עצמו, בלי לטעון אותו בפרשנות.

על מה את עובדת בימים אלה?

מיצב וידאו שמבוסס על חומרים ארכיוניים, ועוסק בפיוס/מלחמה בין יחידים וקולקטיבים, אני עובדת עם אפרת שמואלי, חברה קרובה.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אתכם בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

תקופה ארוכה מעסיקים אותי במקביל דברים ישנים וחדשים – מצד אחד עולם המלאכות ומהצד השני עיצוב וטכנולוגיה. עד כה כל אחד מהם התקיים על ציר משלו, ולאחרונה אני מתחילה יותר ויותר לחפש נקודות של חיבורים אפשריים בין השניים.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

אני מוצאת שהעיסוק בפנטזיות – דברים שהייתי משתוקקת שיקרו, ועולמות מדומיינים – הוא נקודת המוצא האפקטיבית ביותר עבורי בימים אלו; הן מאפשרות לי לעבד תכנים ולהתבטא בצורה החופשית ביותר. הפנטזיה נותנת לי מצד אחד תחושת כיוון ומצפן אישי-אנוכי ליצירה עצמה, ומהצד השני משחררת עכבות ומאפשרת לגעת גם במושגים כמו דמיון פוליטי בתקופה הזו.

ספרי על העבודה שאת מציגה בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

העבודה היהודים האטרנליסטים מורכבת מסדרת דגלים תפורים, אשר מורכבים מאוסף סמלים, צבעים וקומפוזיציות שנאספו במהלך מחקר חזותי וטקסטואלי של מקורות שונים. הדגלים שייכים לשבעה שבטים יהודיים ספקולטיביים, שבוחרים לעזוב את הארץ מאחור ולהתחקות אחר המסלול של בני ישראל במדבר. כאשר הם מגיעים לנקודה ממנה נכנסו בעבר לארץ המובטחת, הם מסתובבים אחורנית וחוזרים למצרים, במעגל נדודים אינסופי. את כל אחד מהשבטים מנחה ערך או רעיון השאוב מעולם התוכן היהודי –  כיסופים, תיקון עולם, עמלק – ועל בסיסו מעוצב הדגל של אותו השבט.
העבודה נוצרה מתוך עיסוק בדמות היהודי הנודד, כשאלה אישית של מערכת היחסים שלי מול הארץ; ובמדבר כמרחב סיפי ומיתי של הולדת עם, מעין פנטזיה של חזרה קולקטיבית לילדות, ונוכחות מבוגר אחראי. בתערוכה מוצג פרט מתוך העבודה, הדגל של שבט בני קין, מלווה ברישומי הדגלים, סדרת טקסטים קצרים אודות השבטים, וצילומים.
העבודה נוצרה כפרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (בהנחיית אורי סוכרי).