ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
הדס רוזנטל
אדריכלות ועיצוב
היכן ממוקם הסטודיו שלך?
כרגע בין תל אביב, ניו יורק וקיבוץ נתיב הל״ה
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
אדריכלית ומעצבת במדיות ובקנה מידה משתנים שעבודותיה מבוססות על מחקר היסטורי.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
ספרים, שאריות של עבודות קודמות, צמחים, אבנים, אריחים, ובעיקר נוף להתרחשות כלשהי, בין אם ברחוב או בבית.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
אין לי שגרת עבודה מסוימת, אלא אוסף של שגרות שמשתנות בהתאם לזמן ולמקום.
על מה את עובדת בימים אלה?
מעבר לעבודתי כאדריכלית שכירה, אני בעיצומו של מחקר ארכיוני על עבודותיה של האדריכלית (וסבתי) רקל גרסיאלה מושקובסקי בארגנטינה. כמו כן, אני עובדת על עיצובים חדשים עבור סטודיו אדמה.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
לאחרונה אני עוסקת בתפוצה, מעברים ושינוע של חומרים ואובייקטים באדריכלות ובקראפט, ובשאלה על המקור והמורשת שלהם. בנוסף אני מתעניינת מאוד בביוגרפיות, ובמיוחד בחייהן ובעבודתן של נשים אדריכליות.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?
מאז המעבר לניו יורק גברה בי הסקרנות לזהות היהודית שלי. פתאום נחשפתי אליה כתרבות ומורשת, בלי קשר לפן הדתי. אני מתפעלת מכל שלט שכתוב ביידיש, מתרגשת מהלוקיישנים של בשביס זינגר, ומשועשעת מהעובדה ששם המשפחה שלי נפוץ כאן יותר מאשר בארץ. הסקרנות אמנם תמיד הייתה קיימת, אבל הניתוק מישראל פתאום שחרר אותי מהיחס המאוד ספציפי של המדינה לדת, ומהאנטגוניזם שנובע מכך, והעבודה שלי הושפעה מזה רבות. כמו כן, אני לא יכולה לנתק את השהות בניו יורק מהשבעה באוקטובר, ולכן לשאלת הזהות שתמיד בערה בי התווספו תהיות ומחשבות חריפות על בית, ועל המשמעות של עיסוק בתכנון.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
היצירה נולדה מתוך מחקר אדריכלי, משפחתי ואישי שלי על אודות סבתי ועבודותיה. היא מחווה לעבודה בין דורית וחוצה גיאוגרפיות, לבנייה שמעולם לא הושלמה, למלאכה עכשווית בטכניקה מסורתית, ולעבודתן המשותפת של אם ובת. פרויקט מרכז הכנסים בברילוצ׳ה בארגנטינה תוכנן ע״י האדריכלית רקל גרסיאלה מושקובסקי (1991-1937) ב-1977 ועבודתו נפסקה בטרם הושלמה. שנים שחלק ממבנה הבטון המונומנטלי עומד נטוש, ללא אזכור לתוכנית שלא מומשה או להוגה שלה. הגירה, מחלה, עלייה ומוות, הובילו לכך שמעולם לא ראיתי אף תוכנית של סבתי. בחלוף השנים, במסגרת לימודיי כאדריכלית, זכיתי להביט לראשונה בתוכניותיה שפורסמו בכתב עת. המפגש הראשון שלנו התרחש בהפתעה גמורה בקומת המרתף של ספרית האדריכלות באוניברסיטת קולומביה.
היצירה ירושה בנויה מאלפי כלי קרמיקה שיוצרו על ידי אמי בסטודיו "אדמה", המרכיבים מודל אדריכלי בהתאם לתוכנית המקורית של סבתי למרכז הכנסים. במרכז העבודה עומד תהליך יצירה העובר בירושה, ובבסיסה דיאלוג מדומיין ביני לבין סבתי, והקשר האינטימי והחדש בינינו, על אף שמעולם לא הכרנו.
