ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
היא וזו – שירי שקד ואילור טפר קירשנר
סטודיו “היא וזו” הינו סטודיו מחקרי יוצר הפועל בתווך שבין עיצוב פנים, תרבות, חברה והיומיום
היכן ממוקם הסטודיו שלכן?
שנים ארוכות הסטודיו היה הבית שלנו פשוטו כמשמעו. שולחן המטבח, פינת העבודה ליד חדר הילדים, השיחה שנמשכת בין כביסה לסקיצה. בתור אימהות, השילוב הזה בין מרחב היצירה למרחב היומיום הזין את העבודה שלנו, כי הוא בעצמו הנושא שלה. בחודשים האחרונים עברנו לסטודיו זמני ב"תא תרבות" בלאונרדו דה וינצ'י בתל אביב. מרחב המאפשר לנו מקום שבו אנחנו יכולות להשאיר דברים באופן קבוע ולא לפנות אותם בשביל להאכיל ילדים בארוחת הצהריים ולייצר אינטראקציה עם אמנים ויוצרים אחרים.
כיצד הייתן מציגות את עצמכן דרך הפרקטיקה היצירתית שלכן?
אנחנו חוקרות מרחבים, לא מעצבות אותם. שואלות מה הם עושים לנו ומה אנחנו עושות בהם. איך הגוף נע, תופס מקום, מגיב ואיך החלל מכתיב, מזמין או מגביל אותנו. העבודה שלנו חיה בצומת הזה: בין תכנון מרחבי לבין מחקר פרפורמטיבי של נוכחות אנושית. העבודות הנוצרות בסטודיו מאופיינות בגישה רב תחומית, משלבות דיסציפלינות שונות ומבקשות להרחיב את השיח הרואה בעיצוב כלי לחשיבה, חקירה ופרשנות.
מה נוכח סביבכן בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
מה שנוכח בעבודה זה קודם כל החיים עצמם, הגוף והמרחב, היומיום הוא חומר הגלם המרכזי שלנו. הרגעים הפשוטים הללו, שלכאורה עוברים לידנו, נושאים בתוכם משקל עצום: הם מעצבים ומנהלים את חיינו הפרטיים, הציבוריים והחברתיים – הסירים על האש, השיטוט ברחוב, השיחה שנשמעת באוטובוס והאופן שבו אנשים מסדרים את הבית רגע לפני שאורח דופק בדלת.
על שולחן העבודה שלנו תמיד תמצא מחברת סקיצה. יש לכל אחת מאיתנו אוסף מכובד של מחברות שאספנו לאורך השנים מרחבי העולם ומחכות שישתמשו בהן. הרגע של פתיחת מחברת חדשה הוא טקס אצלנו. בנוסף, טקסטים ומילים, הם חומר גלם שנוכח ביצירה – לפעמים כטקסט נלווה, לפעמים כחלק מהעבודה עצמה, ולפעמים כנקודת המוצא שממנה הכל מתחיל. מרחב העבודה שלנו לא פועל כמרחב לינארי מסודר. אנחנו קופצות בין סקיצות ידניות לעריכות דיגיטאליות, טקסטים ושברי דימויים שמתחברים במסקנטייפ לחיבורים ראשוניים בבניית מחשבה חדשה.
כיצד נראית שגרת העבודה שלכן?
פעם בשבוע אנחנו נפגשות ליום דחוס בעבודה וחשיבה משותפת, בתקופות עמוסות אנחנו נפגשות יותר. שתינו עוסקות גם בעיצוב פנים בסקטורים שונים, חלקנו מלמדות באקדמיה, וכמובן אימהות. היומיום שלנו הוא ג'גלינג אחד גדול של תפקידים ומחשבות, ודווקא משם נולדת היצירה. גילינו שלפעמים הדבר הכי משחרר את היצירתיות הוא טיגון שניצלים בשמונה בערב, ה"זמן הלבן" הזה, רגע לפני ההירדמות או בשירותים, שבו המחשבה משוטטת לבד.
על מה אתן עובדות בימים אלה?
אנחנו בשלבי פיתוח להשתתפות בתערוכה שנותנת במה לנשים כיוצרות. דרך סדרת עבודות שיוצגו במסגרת התערוכה אנחנו בוחנות את היחסים בין גוף נשי, מרחב וייצוג המתרחשים לרוב מחוץ לשדה הראייה התרבותי. במקביל, אנחנו עובדות על מחקר חדש – תפקיד המבואה במרחבי מגורים, מרחב שלכאורה אין לו מטרה, ש לא מתגוררים בו, לכל אחד יש אותו ובכל זאת מעמדו הסמלי והמעשי מרכזי, והוא מרמז על הסטטוס החברתי שאנחנו חיים בו.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אתכן בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
בלב העשייה שלנו מצוי חקר המפגש האנושי עם המרחב: תנועות הגוף בחללים פתוחים וסגורים, יחסי האדם עם סביבתו היומיומית, והמתח שבין אסתטיקה, פונקציונליות והחיים עצמם. מעצם היותנו נשים, באופן טבעי נקודות המבט שלנו, בין אם אנחנו רוצות או לא, תמיד תבחן דרך נוכחותה של נשיות. הבחינה תעשה לפעמים במרחבים ביתיים ולפעמים בציבוריים. ותשלב את ההשלכות החברתיות, התרבותיות והמרחביות של הגוף כישות פועלת ונעה. כשאנחנו ניגשות לפרויקט אנו חוקרות את היחסים שבין המתוכנן לאקראי, בין היומיומי למבויים. אנחנו מציבות את המובן מאליו על במה, כדי לאפשר מבט חדש וביקורתי.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלכן – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם אתן עוסקות?
כן, וזה שינוי שעדיין מתגלגל. המציאות של היום, ובראשה המלחמה, קטעה את הרצף שבו עבדנו והשפיעה על התכנים שלנו. כאשר בית של אחת מאתנו נהרס מפגיעת טיל זה הוביל אותנו להסתכל על מרחב הביתי כפגוע, זמני, ולתהות איך מחזירים את הרצף, ובכלל איך בונים אותו מחדש? והאם אפשר למצוא בתוך ההרס אסתטיקה החדשה?
ספרו על העבודה שלכן שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אתכן אליה ומה עומד מאחוריה?
העבודה בביאנלה נולדה מהמציאות של הזמן הנוכחי. הרבה אנשים מצאו את עצמם מפונים מבתיהם, וללא בית. מה שאילץ אותם לקבל נקודת מבט חדשה על המרחב שבו הם חיו. אנחנו שואלות האם המרחב מחזיק בזיכרון של הפעולות שנעשו בו? האם הוא מתקיים או יכול להיבנות מחדש? בלב העבודה עומד מרחב שבור, חלל נטוש, החושף את הזמן שנעצר בו. אבל בה בעת שומר על זיכרון של חיים שהתקיימו. שאריות של נוכחות אנושית חבויות בין הסדקים, ופעולות יומיומיות מהדהדות בתוכו, כמו שרטוטים של תנועה שנרשמו והושארו כעקבות. דרך מנגנון של פירוק והרכבה מחדש, אנחנו מבקשות להראות איך המרחב מתרחב ומתקיים דווקא דרך הפעולה האנושית. העמלנות הביתית, לרוב שקופה ויומיומית, נפרשת כאן כפעולה אמנותית: מטלות כמו ניקיון וסידור הופכות לפרפורמנס שמטעין את המרחב במשמעות. דרך שאריות של שימוש יומיומי העבודה מבקשת להנכיח את המרחב הביתי לא רק כאתר של שגרה, אלא כזירה של טרנספורמציה מתמדת. הביאנלה אפשרה לנו להציע קריאה מחודשת של מרחב הבית: לא כגבול יציב, אלא כשדה חי של תנועה, מחיקה ובנייה מחדש.
