מעשים וימים, ביקור סטודיו: חן פלמנבאום

על זהות, חומר ושייכות

מראיינת: מיכל דגן, התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

הסטודיו של חן פלמנבאום נמצא בתוך בית ספר יסודי בשכונת יד אליהו בתל אביב – חלל יוצא דופן (ומסודר!) שבו שגרת יום לימודים מתחלפת, בשעות הצהריים, במרחב של יצירה, חומר ומפגש אנושי. זהו פרויקט ייחודי של עיריית תל אביב שמחבר בין אמנים לבתי ספר, על מנת ליצור סביבה פורה ולחבר בין אמנות, חינוך וקהילה. פלמנבאום בוגר בהצטיינות של המחלקה לאמנות בבצלאל ובעל תעודת הוראה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים האחרונות הוא זוכה להכרה הולכת וגדלה, הכוללת תערוכות יחיד בגלריות ומוזיאונים והשתתפות בתוכניות רזידנסי (שהות אמן) שונות בארץ ובעולם. הוא זכה בפרסים ומלגות, ביניהם פרס ״מילה״ לשנת 2025, לקרמיקאי מבטיח מטעם עמותת ״אמנים יוצרים בישראל״ ; פרס קרן תרבות אמריקה-ישראל, מלגת אמן של קרן ברודצקי לחיבור בין מדע ואמנות, מכון ויצמן, ופרס מירון קופר להצטיינות בלימודי אמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.

עבודתו נעה בין חומרים וטכניקות שונות, מפיסול וקרמיקה ועד טקסטיל ומערכות קינטיות, אך מבחינתו, לא מדובר בפיזור, אלא בהתנסות עמוקה בכל מדיום: ללמוד אותו, להבין אותו ובמילותיו: To own it. הוא משלב בעבודותיו צבעוניות עזה, חַיּוּת והומור לצד עיסוק מורכב בזהות, שייכות ונרטיב. חן נולד במקסיקו וגדל בישראל. הוא משתמש בעבודותיו באלמנטים של קראפט מסורתי ומוטיבים פולחניים, המייצגים את המתח בין היותו "מקומי" להיותו "זר", בין ישראל למקסיקו.

בין אזעקות וטילים, נפגשנו בסטודיו הנעים, לשיחה אישית ומרתקת על הדרך שלו, על שאלות של זהות, מקום ושייכות.

איך הילדות והבית שבו גדלת השפיעו על הדרך שלך כאמן?

גדלתי ברמת החייל ולמדתי במסלולים ריאליים: פיזיקה, מתמטיקה, מחשבים. תמיד ציירתי ותמיד זה בעבע בי אבל הגעתי לאמנות מאוחר יחסית. האמנות היתה מקושרת לי לצדדים נשיים ובגלל שהייתי בארון, נמנעתי מלחגוג אותה. סגרתי את הדלת הזו וכשאתה פותח משהו שהיה סגור כל כך הרבה זמן, זה פשוט מתפרץ ממך. לא הגעתי מבית ספר לאומנויות, כך שלא היה לי את הלקסיקון הקלאסי של תולדות האמנות. אהבתי גרפיטי (Broken Fingaz) ואהבתי את כל מה שהיה בבית שלי, שזה אומנות ממקסיקו. זו הייתה השפה שבה התחלתי.

ספר לי על הקשר שלך למקסיקו

אני מקסיקני ואיני מקסיקני. נולדתי במקסיקו, אבא שלי נשלח לשם ב 1990 מטעם משרד החקלאות, אבל חזרנו לארץ כשהייתי בן חצי שנה, כך שבמובן מסוים זה טכני בלבד. תמיד הייתי במשפחה 'המקסיקני שלא מדבר ספרדית'. היה בזה משהו קצת מכוון מצידי לא ללמוד ספרדית, בחירה לשחק עם הסיפור הזה של מקסיקני/לא מקסיקני. לפני ארבע שנים, כשהייתי ברזידנסי במקסיקו סיטי, הרגשתי שמקסיקו ממש מחבקת אותי. אבל בסוף, כשהגיע הזמן של הביקורות ובאו גלריסטים שלא דיברו אנגלית, אלא רק ספרדית, עלתה התחושה שאני לא באמת שייך. להיוולד במקום מסוים לא בהכרח אומר שהוא שלך ואם אתה רוצה שהוא יהיה שלך, צריך לבחור בזה ולחיות את זה. אני מתכנן לחזור למקסיקו בקרוב עם בן הזוג שלי וללמוד שם.

בתור מי שחיה הרבה שנים במקסיקו, בשבילי היא מקום של קצוות: עושר ועוני, תרבות ושחיתות,  גם מתקדמת וגם שבטית. גם אתה מרגיש כך?

יש בי חלקים רוחניים, עמוקים ורגישים ויש בי חלקים ציניים ושובבים. אני חושב שזה בריא, האיזון הזה. אני מאוד מתחבר לשיח על קצוות, גם באמנות שלי וגם בהוויה שלי. אני תמיד מחזיק את המחשבה הזו, שנולדתי במקום אחר, עם מרכיב נוסף בזהות. זה לימד אותי שאפשר גם וגם וזה מאוד משפיע על האמנות שלי ועל התפיסה שלי את המציאות. לסדרה הראשונה של העבודות שלי קראתי ׳פופ פגאני׳ והיא בעצם ניסיון לגשר בין הילדות שלי בארץ, כילד מערבי בשנות התשעים, ובין המרחב השבטי והמיסטי, הקיטשיות והטראשיות שיש באומנות עממית במקסיקו.

מהם מקורות ההשראה שלך?

אני שואב השראה ממקומות שונים ומגוונים. במשך עשור אני עושה אנליזה וכל התחום הזה מאוד מעניין אותי ותומך ביצירה שלי, ברמה הקונספטואלית של שיח על מיניות, גבריות וחייתיות מול תרבות. אני שואב השראה מתולדות האמנות ותולדות הפופ וכן מקראפט ותרבויות פרה־היסטוריות. גם התלמידים שלי הם השראה גדולה עבורי. אני מרגיש שהחיים עצמם הם השראה.

העבודות שלך מאוד צבעוניות. האם יש בהן גם רובד של כאב או מורכבות?

"יש משהו מאוד ׳הפי׳, ׳ג׳וי׳, אבל יש גם הרבה כאב בפנים. אני לא מרגיש שאני חייב להיות אמן מיוסר כדי לדבר על המציאות. אני חי בישראל, יש כאן הרבה כאב ודפוק פה ברמות. אצלי ההומור הוא דרך לתת לזה מקום, כדי לאפשר לעכל את הדברים. הומור הוא גם דרך להגיד אמת כואבת וגם מנגנון של הישרדות.

אתה מדבר הרבה על נרטיב, מה המשמעות של סיפור בעבודה שלך?

"אם נלך רגע לפסיכואנליזה, מה שחשוב באמת, זה לא מה קרה, אלא מה סופר. איך הדבר נרשם בגוף, בנפש. במעשה האמנותי שלי אני מנסה להגיד ״זה שלי״. למרות שזה מורכב, אני חושב שזה גם היופי של המציאות שבה אנחנו חיים, כמו קולאז׳ ענק והרבה שאלות של זהות ומה שייך למי, כמו להיוולד במקום מסוים ולנשום את האוויר, עוד לפני קבלת אזרחות. למשל, הרבה אנשים חושבים שיש לי מבטא  זר ואין לי, אבל אולי זה קשור לזה שבחצי שנה הראשונה של חיי, פליסיטס, המטפלת שטיפלה בי, חיבקה, דיברה ושרה לי בספרדית.

באילו חומרים וטכניקות אתה עובד?

"אני עובד הרבה עם החומר הקרמי, אבל לא רק. באמת עם הכל, כולל אבנים מזויפות מ־TEMU וחשוב לי לציין את זה, להגיד את האמת. יש לי פסלים שהם טו מאצ׳ באינטנסיביות ובחיבורים, לפעמים העבודה יכולה להיות גם יפה וגם מזעזעת. אני אוהב למתוח את הגבולות, אבל אני חושב שגם במוגזם צריך לדעת מתי לעצור.

איך אתה ניגש לעבודה בחומרים שונים?

"מבחינתי זה קצת כמו רזידנסי, להיכנס לעולם חדש, מצד אחד להסכים להיות תלמיד ובו בזמן להיות הכי רציני ומקצועי שאפשר, ואז להמשיך הלאה. הרעיון הוא לא להתמקצע רק בדבר אחד, אלא לדעת להיכנס לעומק של העניינים ולגלות הפתעות.

עד כמה העבודה שלך מתוכננת מראש, ועד כמה היא אינטואיטיבית?

אני משתדל לסמוך על עצמי, לדעת שכשמגיע רגע האמת אני זורח. בגלל הפרעת קשב, פרויקטים ותערוכות ממש עוזרים לי ויוצרים מתח שבו נוצר אצלי פוקוס וחדות פעולה. טפו טפו טפו, מסיום הלימודים אני כל הזמן עסוק בפרויקטים ובתערוכות, אבל היום אני מנסה גם לתת לעצמי מקום לתנועה אחרת, בקצב אחר. להגיע לסטודיו ולפעמים לא לעשות הרבה. אני נע בין פרויקטים ותערוכות שדורשים תכנון והפקה לאקטים אימפולסיביים וחסרי איפוק. זה משחק תמידי בין שליטה וחוסר שליטה: מבחינתי, זה כמו לבנות מגרש ואז להגיד לעצמי: עכשיו תשחק. אני מייצר לעצמי את המרחב, קובע חוקים, כמו חומר, גודל, טכניקה ואז מתחיל הכיף  – החופש. יש ניסיון לייצר שליטה ואז בתוכו, לשחרר שליטה. זה כל הזמן משחק בין לדעת מה אני עושה ובין הסכמה לא לדעת.

אתה רואה קו סגנוני משותף לעבודות שלך?

"אני חושב שכן. אני יכול להציג לימון אמיתי ושמש ממתכת ומבחינתי זה אותו הדבר וזו גם הבקשה שלי מעצמי – להיות בצורה הכי מחויבת, לדבר ולסמוך שהכל מחובר. יש בי חלק שרוצה להיות מובן אבל גם חלק שמרגיש שהאמנות היא מעלינו ומחכה להיות מופתע ממה שיבוא. האמנים שאני הכי אוהב ומעריך הם אלה שמחדשים ומפתיעים כל פעם מחדש.

ספר על העבודה שאתה מציג בביאנלה

"לעבודה קוראים שמש גדולה – מיצב קינטי עשוי ממתכות, הדפסות תלת מימד וגומי תעשייתי. העבודה נוצרה בשיתוף פעולה עם ״אלעד יציקות״, בית מלאכה ליציקות מתכת זולות, כמו רוכסנים, מזוזות, חמסות, מזכרות, סיכות וכל מה שמיוצר בכמות גדולה ובצורה זולה יחסית. העבודה נוצרה במסגרת פרויקט ״אינטליגנציה חומרית״ בהובלת שירה שובל ויאיר ברק, שמטרתו לחבר בין אמנים לבעלי מלאכה. מהר מאוד הבנתי שאני צריך לגשת כאורח, להבין שאני לא מבין הכל ולהתייחס לבעל המלאכה, לא כאל מי שרק מוציא לפועל את הרעיון שלי, אלא כאל שותף מלא.

התחלתי את התהליך, מתליון בצורת שמש שהיה תלוי בבית של סבתא שלי. הכפלנו את השמש באמצעות תבניות יציקה. ובהמשך הדרך גם שילבנו אובייקטים מתוך הארכיון של המפעל עצמו. מחזיקי מפתחות של ביטוח ישיר, מזכרות ממוזיאון ישראל ושאריות של תכשיטי מיכל נגרין ועוד ועוד. כל אלה יצרו קולאז' פרוע של אובייקטים, סמלים וקמעות. בחרתי להשאיר את עצי היציקה, חלק מהתהליך במפעל שיורד לפני ליטוש, ואת הקומפוזיציה של העבודה שיבצתי לפי סדר נקודות החן שמופיעות לי בגב.

העבודה הזו מרפררת למשהו רוחני וקוסמי (הכוכבים שבשמיים, אסטרולוגיה) אבל היא גם נוגעת בעולמות של מזכרות, מוצרי צריכה, וקפיטליזם. חיבור בין זול ונמוך למיסטי ולנשגב, בין ייחודי, סינגולרי, לקיטש המיוצר באלפי עותקים. העבודה הזו אמנם מאוד שונה מפסלי הקרמיקה שלי אבל ניתן לדמיין שהן מאותו השבט והיא בעצם משלימה עוד מילה במשפט.

עד כמה המציאות בישראל משפיעה על העבודה שלך?

"הפרויקט הזה התחיל לפני השבעה באוקטובר והוא כמובן מאוד השתנה מאז – המפעל הפך ממפעל רגוע לטירוף של עבודה כי הסיכות שליוו את המלחמה (החטופים, ביחד ננצח) יוצרו שם. זה הטעין את העבודה גם בזה. חשבתי לשלב בעבודה את סיכת החטופים, אבל החלטתי שלא, גם בגלל שבאותו הזמן עוד היו חטופים בעזה והכל היה מאוד טרי וגם כי הרגשתי שמגיע לעבודה הזו להיות משוחררת מזה. העבודות שלי הן פוליטיות, פחות פוליטיקה לאומית אלא פוליטיקה של מרחב, מגדר ושייכות.

אני חושב שהמציאות בארץ תמיד אינטנסיבית וזה רק הולך ומתגבר. העבודות שלי מדברות את זה. אני לוקח את האינטנסיביות, העודפות וההגזמה שקיימים בי ובחוויות חיי היומיום ומטעין בזה את האמנות שלי. אני מפנה את האינטנסיביות לאמנות וזה סוג של פעולה תרפויטית עבורי. העבודות שלי נראו במבט ראשון מתוקות וחמודות במידה מסוימת עם חן ושובבות, אבל מספיקה שהייה קצרה מולן כדי להבין שהן מורכבות ומכילות גם כאב, כעס ורשע. אני חושב שהשילוב הזה בין המתוק, השובב והילדי למחשכי הלא מודע, מאפשר לי מרחב מוגן. היצירה היא כמו נקודת מגוז לתודעה שלי וזה מייצר לי בסיס ושקט. במובן מסוים אני מרגיש שהעבודה שלי מתחברת לסוריאליזם, שנוצר כתגובה לזוועות בעולם, כשהפתרון שהוא הציע היה לא רק לצעוק את הכעס, אלא לאפשר אופציות אחרות להסתכלות על המציאות  – פנטזיה והומור שהם חיוניים ונדרשים בשעות קשות כאלה.

איך אתה מגדיר את עצמך, אמן או מעצב? האם אפשר לדעתך להפריד בין שני התחומים?

אני מגדיר את עצמי אמן. פסל, אדם שמתעסק בחומר. גם כשאני מצייר זאת פעולה פיסולית. הכל זה חומר בעיני, גם אנחנו בני האדם. ועבודה עם חומר זה מרחב מרגש לחיות ולפעול בו, זה לא מפסיק להפתיע וללמד אותי. אני מרגיש שהאמנות שלי מאוד קשורה ליציאה שלי מהארון, במובן של משחק עם הגדרות והאופציה לפרוץ את הגבולות כל פעם מחדש. כן, לדעתי יש הפרדה בין שני התחומים, אבל אנחנו בעידן שבו כל הגבולות נשברים, לטובתנו ולרעתנו. כך שבמקום להתכתש על ההבדלים, ניקח את זה למקום ערכי ורוחני יותר, נבין שהמטרה של שני התחומים משותפת: לייצר יופי בעולם ולהרבות אור.