מעשים וימים, ביקור סטודיו: חנה רוטשילד

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

חנה רוטשילד

אמנית רב תחומית (פיסול, צילום, ציור)

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

נס ציונה

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני פועלת מתוך מפגש בין חומר, גוף וזיכרון. הפרקטיקה שלי נעה בין אמנות, אוצרות ועבודה טיפולית בטראומה, ומשפיעה על האופן שבו אני ניגשת לחומר ולתהליך היצירה. בעבודתי אני משתמשת בחומרים אורגניים – שיער, סיבים, אדמה – כחומרים נושאי זמן, זיכרון והמשכיות. אני בוחנת את הרגע שבו חומר “מת” מקבל חיים ומשמעות חדשה, ואת האופן שבו פעולה חומרית מאפשרת להחזיק חוויות שאינן תמיד ניתנות למילים. תהליך העבודה עבורי הוא פעולה של עמל – לעיתים חזרתית וסיזיפית – שבאמצעותה מתאפשרים פירוק, ריפוי והרכבה מחדש. דרך עבודה עם קהילות ובתוך הקשר חברתי־ישראלי, אני בוחנת כיצד זהות, זיכרון וערכים עוברים בין דורות ונרשמים בגוף ובחומר. היצירה עבורי היא גם פעולה אינטימית וגם מחווה של עדות, שותפות והתבוננות בזמן שבו אנו חיים.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

אני עובדת בבית שלי בנס ציונה, בין המטבח לחצר. סביבי נוכחים החומרים הפשוטים של היומיום והטבע: אור שמש שמשתנה לאורך היום, עצים, ציוץ ציפורים ולעיתים גם נוכחותו השקטה של החתול. היצירה שלי נובעת מהתבוננות מתמשכת בחומר ובאור שסביבי, ומהקשבה למה שמתרחש בין הפנים לחוץ. כלי העבודה המרכזי שלי הוא חוט ומחט – פעולה בסיסית, חזרתית, שמחברת בין גוף לחומר. המרחב הזה מאפשר לי להיות בעת ובעונה אחת בתוך עשייה ממוקדת ובמצב של רוגע. היצירה היא עבורי גם מנוחה נפשית – מקום של השהיה בתוך תנועה, הפוגה מעבודתי כמטפלת ומהקצב של החיים.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

שגרת העבודה שלי מתחילה דווקא בהשהיה. אני מבלה זמן רב בבהייה ובחשיבה, מריצה בראש חומרים ורעיונות, ומדמיינת את היצירה בתלת־ממד – הופכת, מפרקת ומשנה אותה עד שנוצר כיוון שמעניין אותי להמשיך בו. העבודות שלי נולדות מתוך עיסוק מתמשך בנושאים שמעסיקים אותי, כמו מבנה הנפש, אבל, והמרחב שבין חיים למוות. מתוך מחשבות אלה אני ניגשת לחומר – לעיתים דרך איסוף של חומרים מהסביבה – ומחפשת בהם אמירה, מטפורה או פוטנציאל טרנספורמטיבי. אני נמשכת במיוחד לחומרים לא שגרתיים, כאלה שנושאים בתוכם סיפור או זיכרון, כמו בפרויקט הדגלים השחוקים שאצרתי. לצד זאת, היצירה עבורי היא גם דרך לעבד תקופות בחיי, מערכות יחסים, והקשר שלי למקום שבו אני חיה.

על מה את עובדת בימים אלה?

בימים אלו אני מפתחת את העבודה עם שיער אדם כחומר מרכזי, ובוחנת דרכו קשרים משפחתיים וזיכרון בין־דורי, במיוחד ביחס לאמי שנפטרה ולמשמעויות שהיא ממשיכה לשאת עבורי. במקביל, אני חוקרת חומרים חצי־שקופים ורבודים, שמאפשרים לי לעסוק בשכבות של ראייה, הסתרה וחשיפה. מבנה הנפש ממשיך להיות ציר מרכזי בעבודתי, ומוביל אותי לבחון מצבים של מעבר, אובדן והתהוות. שיטת העבודה שלי היא רוחבית ואסוציאטיבית – איני מתמקדת בנושא אחד בלבד, אלא נעה בין כמה כיוונים במקביל, מתוך הקשבה לתהליכים שמתהווים זה לצד זה ומתכנסים לעשייה חומרית.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

בתקופה זו אני עסוקה בשאלות על הקשר בין גוף, חומר וזיכרון, ובמיוחד באופן שבו חומרים אורגניים נושאים בתוכם זמן ומשמעות. אני בוחנת כיצד שיער, כחומר שצומח ברציפות אך גם נפרד מהגוף, מחזיק בתוכו מתח בין חיים למוות, נוכחות והיעדר. במקביל, אני מתבוננת בקשר שלי לאמי שנפטרה – במרקם העדין של הורות, בזיכרון של קרבה וריחוק, ובאופן שבו אבל ממשיך להיווצר ולהשתנות. העבודה עבורי היא גם תהליך של עיבוד ואולי אף אקט של פרידה. ברמה החומרית, אני חוקרת את סיבי השיער עצמם, את אופני החיבור ביניהם ואת האפשרות לבנות מהם נפח ותלת־ממד. לצד זאת אני עובדת עם יריעות פוליאתילן שקופות וחצי־שקופות, כחומר שמאפשר לחשוב על שכבות של זמן ותודעה – על מה שנראה ומה שנשאר מוסתר.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

בתקופה האחרונה חלו שינויים באופן העבודה שלי. מאז מות אמי, ובמקביל למציאות המלחמה, קצב היצירה שלי הואט, ויש יותר מקום לחשיבה, דמיון ועיבוד פנימי של העבודותלפני שהן מקבלות צורה חומרית. המציאות היומיומית מחייבת אותי להקדיש יותר זמן לעבודתי בקליניקה וליציבות כלכלית, ולכן הצטמצם הזמן שבו אני יכולה לעצור ולהתמסר לעבודה עם חומרים. עם זאת, דווקא התקופה המורכבת הזו מנביטה בי שפע של רעיונות ושאלות שאני ממשיכה לשאת ולעבד. מבחינת התכנים, אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר ויותר לבחון את התפר שבין חיים למוות – אולי מתוך האובדן האישי והמציאות סביבי. במובן זה, גם כאשר הקצב משתנה, תהליך היצירה נמשך – אולי פחות בידיים, ויותר בתודעה.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

העבודה נולדה מתוך מפגש בין אישי לקולקטיבי – בין האובדן של אמי לבין המציאות הרחבה יותר שבה אני חיה ופועלת. המשפט “למה את יושבת חסרת מעש”, שאמי נהגה לומר לי בילדותי, הפך עם השנים לציווי פנימי, וכיום, לאחר מותה, הוא חוזר אליי כחומר לעבוד דרכו. בחרתי לעבוד עם שיער – חומר ביולוגי הצומח ברציפות לאורך החיים – כחומר הנושא בתוכו זמן, זיכרון ודנ״א בין־דורי. השילוב של שיער משלושה דורות – סבתא, אם ובת – מאפשר לי לבחון כיצד ערכים, ובעיקר מוסר עבודה וחריצות נשית, עוברים ומוטמעים בגוף. העבודה מתמקדת במתח שבין עמל למנוחה, בין עשייה כהכרח קיומי לבין האפשרות לעצור. דרך פעולה חומרית של איסוף, חיבור ורקימה, אני מבקשת לגעת בתפר שבין חיים למוות, בין נוכחות להיעדר, ובין מה שנמשך בגוף לבין מה שמבקש להיפרד. בהקשר של הביאנלה, העוסקת ב“יצירה, מעשים וימים”, העבודה מציעה התבוננות בעמל לא רק כפעולה יצרנית, אלא כמצב קיומי, נפשי ובין־דורי – כזה שממשיך להתקיים גם כאשר הידיים מפסיקות לעבוד.