מעשים וימים, ביקור סטודיו: יובל בוכשטב

אחרי הפרדס

יובל בוכשטב

מראיינת: קרני כנען | התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

אנחנו נפגשים בשעות אחר הצהריים המאוחרות בסדנה של יובל בכפר ויתקין, סמוך לביתו החדש. הסדנה עטופה בצמחייה, מלאה בגזעי עץ, ענפים וכלי עבודה.  בפנים, החלל צפוף אך חי, מדפים עמוסים, כלי גילוף וריח של עץ טרי באוויר. הדלת פתוחה, האור נכנס פנימה, והתחושה היא של מקום שנמצא בתנועה מתמדת, בדיוק כמו החומר שאיתו יובל עובד.

יובל בוכשטב נולד וגדל בקיבוץ נירים. לאחר שירותו הצבאי פנה ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, שם החל לגבש את השפה החומרית שמלווה אותו מאז. כיום הוא מעצב תעשייתי ובעל סטודיו עצמאי לעיצוב בעץ, המתמקד בעבודה עם עצים מקומיים, לעיתים כאלה שנתפסים חסרי ערך. עבודתו מתחילה לרוב באיסוף חומר גלם מהסביבה, גזם ועצים שנכרתו. הוא מספר כי נוהג להסתובב עם מסור, מוכן לעצור בדרך ולאסוף עץ שמושך את תשומת ליבו:  “אני תמיד אוסף חומר, זה חלק מהעבודה והעשייה שלי לא רק שלב מקדים זו פעולה שיש בה סקרנות וריגוש, יש בזה משהו כמו ליקוט פטריות או ציד, משהו בלתי צפוי, המון הפתעות". את חומר הגלם  הוא ממיין ומעבד לאורך זמן. יש לו ידע  עצום בעצים והיכרות עמוקה עם תכונותיהם, לעיתים נדמה שהוא כמעט “לוחש לעצים”, קורא את החומר ומגיב אליו מתוך קשב מדויק. הוא משלב בין גילוף ידני לעבודה במחרטה, שתי גישות משלימות: האחת מדגישה את אופיו של החומר, והשנייה מאפשרת פיתוח צורני חופשי יותר. גם סוג העץ משפיע על הבחירה, עצים בעלי סיבים ישרים מתאימים לגילוף, בעוד שעצים בעלי דוגמה עשירה נבחרים לרוב לחריטה: “העץ כבר אומר לך מה נכון לעשות איתו, אתה רק צריך להקשיב”. במקום לכפות צורה, בוכשטב מגיב למה שכבר קיים בעץ, למרקם, לסיבים ולמבנה. הקשר של בוכשטב לחומר אינו נובע רק מהכשרה מקצועית, אלא נטוע עמוק בסיפור חייו. הוא גדל בקיבוץ נירים, סביבה שבה המגע עם חומרי גלם ועבודה ידנית הם חלק בלתי נפרד מהיומיום. כבר בגיל צעיר העדיף חוגי מלאכה ואמנות על פני פעילויות אחרות: “אני חושב שתמיד נמשכתי לעשייה בידיים. זה משהו מאוד ישיר, אתה רואה מיד מה מתרחש".

הרומן עם העץ החל בכיתה ז’, אז בנה את הגיטרה הראשונה יחד עם אחיו הגדול, יגב, שהיה מוזיקאי שעסק בתיקון גיטרות. יגב היווה עבורו השראה ראשונית, ודרכו נחשף לאפשרות לפרק, להבין ולבנות מחדש אובייקטים מעץ. העיסוק בעץ המשיך להתפתח ובוכשטב נהג לגלף כמעט בכל מקום, באוטובוסים, בזמן הפנוי ואפילו במהלך שיעורים כחלק מצורך מתמשך בעשייה ידנית. תמיד עם סכין יפנית בכיס, הרגל שמלווה אותו עד היום, הגילוף סיפק עבורו חוויה פיזית ומיידית, כזו שמאפשרת חיבור ישיר לחומר ותהליך יצירה אינטואיטיבי. המעבר ללימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל סימן עבורו שלב של התבגרות והעמקה בעשייה. שם נחשף לעולם העיצוב בצורה מסודרת, ונדרש לבחון מחדש את הבחירות החומריות והאישיות שלו. הלימודים אפשרו לו לדייק את השפה שלו ולשלב בין קראפט מסורתי לחשיבה עיצובית עכשווית, תוך התמקדות בעבודה עם עץ כחומר גלם מרכזי ובחינת הפוטנציאל הגלום בעצים מקומיים.

בשבעה באוקטובר נחטף יגב לעזה ובהמשך נרצח בשבי, במנהרות חמאס. האירועים הטראומטיים והאובדן האישי העניקו לעשייה שלו משמעות נוספת, עמוקה וכואבת. בתוך המציאות הזו, בוכשטב המשיך לעסוק ביצירה שמקיימת דיאלוג ישיר עם דמותו של יגב. במסגרת שבוע העיצוב 2024, בפרויקט “השדכנית”, הוזמן ליצור פרויקט משותף עם אחיו. “זה היה ניסיון לעבוד איתו, דרך מה שהוא השאיר אחריו”. הוא בחר לפתח שלוש קלימבות חשמליות, כלי נגינה שעוצבו במקור לפני מספר שנים במסגרת עבודה משותפת עם יגב. העבודות הוצגו כך שהקהל יכול היה לנגן בהן יחד, כמעין פעולה משותפת, ובמקביל הוקרן לצידן סרטון של יגב, שבו הוא מנגן בכלי נגינה שבנה. נוכחותו של יגב המשיכה להתקיים בעוצמה דרך פעולה, צליל וחומר. דמותו של יגב ממשיכה ללוות את בוכשטב  ולהוות לו מקור השראה.

עבודותיו של בוכשטב הוצגו בשנים האחרונות במספר תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד, בהן הוא ממשיך לבחון את הקשר בין חומר, מקום וזהות דרך עבודה בעץ מקומי. בתערוכת היחיד שלו “אחרי הפרדס”, פנה בוכשטב לראשונה לעבודה עם עצי הדר , חומר גלם שלא עבד איתו קודם לכן. התערוכה נוצרה במסגרת רזידנסי (שהות אמן) ב”בית הראשונים” בעמק חפר, והחלה כמחקר של הסביבה המקומית וההיסטוריה החקלאית שלה. עבור בוכשטב, שמתגורר כיום בעמק חפר, הייתה זו הזדמנות לבחון את הקשר שלו למקום, ניסיון להכות בו שורשים חדשים דרך החומר והעשייה. דרך מפגש עם פרדסנים ואיסוף חומרי גלם מהשטח, נחשף למורכבות וליופי הגלומים בעצים, שבדרך כלל נתפסים כחומר משני או כזה המיועד להסקה. העבודות עצמן כללו אובייקטים שימושיים כמו קערות, כפות ואגרטלים, בצורות יחסית פשוטות, שנועדו לאפשר לחומר עצמו להיות במרכז. דרך התערוכה, בוכשטב מציע מבט חדש על חומר גלם מקומי, וחושף את הפוטנציאל האסתטי והתרבותי הטמון בו.

העיסוק בעצי הדר ממשיך ומקבל ביטוי נוסף בבחירתו של בוכשטב כמעצב המציג בביאנלה במוז״א 2026 שהתמה שלה “יצירה, מעשים וימים” מתמקדת בעבודה כעמל, פעולה ויצירה. הוא מספר כי הפרויקט של “אחרי הפרדס” התאים באופן טבעי לתמה – מפגש בין מלאכה שמתרחשת בישראל לבין חומר גלם ישראלי:  “היה שם חיבור מאוד ישיר  גם ברמה של העבודה הידנית, וגם ברמה של החומר". העבודה כולל אובייקטים שימושיים, קערות, צלחות ואגרטלים המאופיינים בצורות נקיות ומאופקות, המאפשרות לחומר עצמו להיות במרכז. כל אובייקט מדגיש את המאפיינים הייחודיים של העץ ממנו נוצר, הגוונים, הסיבים והטקסטורה:  “זה חומר שלרוב לא מתייחסים אליו כחומר בעל ערך גבוה, וזה בדיוק מה שעניין אותי"

עבור בוכשטב, הבחירה בעצי הדר אינה מקרית, מדובר בחומר גלם מקומי, נפוץ, שלרוב אינו נתפס כבעל ערך, אך בעבודתו מקבל מעמד חדש: “מעניין אותי הרגע הזה שבו מישהו מבין שאפשר לעשות משהו בעל ערך גבוה מחומר שנראה חסר ערך.” הוא אינו  עסוק בהגדרות של עיצוב או אמנות, אלא ברגע המפגש עם החומר. עבורו, הערך טמון ביכולת לעצור מול אובייקט מוכר לכאורה, ולגלות בו משהו חדש. דרך העבודה בעץ, הוא מבקש לא רק ליצור, אלא גם לשנות את האופן שבו אנו מתבוננים בחומרי הגלם שסביבנו, לראות בהם פוטנציאל, סיפור ומשמעות. ההשתתפות בביאנלה מהווה עבור בוכשטב רגע משמעותי במיוחד, ציון דרך חשוב בהתפתחותו המקצועית. "זה היה חלום שלי מזמן הלימודים להציג בביאנלה", הוא אומר ומדגיש בכך את הדרך הארוכה שעבר, מהעיסוק הראשוני בחומר ועד להצגתו במסגרת מוסדית מרכזית.