מעשים וימים, ביקור סטודיו: יובל הראל

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

יובל הראל

יוצרת

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

משתנה: במעבדה בגבעת רם, בטכניון, בבית בטבעון.

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

מרצה, חוקרת ומעצבת בוחנת חומר וטכנולוגיה דרך תהליכים מבוקרים וספונטניים.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

הסטודיו עבורי הוא אוסף של חללי עבודה מתחלפים, בהם לרוב אמצא את עצמי עם אוזניות, מקשיבה למוזיקה, שמכניסה אותי למקצב של עבודה וגם חוצצת ביני ובין העולם שמחוץ. ספציפית, בפינה שעליה השתלטתי במעבדה אני אוגרת לא מעט דברים. זה נע בין תוצרי עבודה, עלים ופרחים שאספתי בדרך, לכלי עבודה ותיקים או אובייקטים עם איכות חומרית שמשכה את תשומת ליבי. עם הזמן התכסו הקירות בחומרים ובתוצרים משלבים שונים של עבודה. לא כל תוצר עובר לקיר, אלא רק אלה שיש בהם איכות שאני מוצאת בה יופי, או אלה שמרגישים כמו הישג. הנוכחות הזאת מזכירה לי שאני חלק מתהליך, שדברים לא קורים ברגע אלא נבנים שכבה על גבי שכבה.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

אני בתקופה של שינויים וחסרה לי השגרה המיוחלת. לא מזמן חזרתי מטיול בנפאל, ומשם המכתי ישר לתואר שני מחקרי, אז שגרת היומיום עדיין נבנית סביב החיבור בין לימודים, מחקר ויצירה עצמאית. גם במחקר וגם ביצירה, אופן העבודה שלי די דינמי. בשנתיים האחרונות אני עובדת סביב פיתוח של טכנולוגיה להנחת סיבים עבור חומרים מרוכבים מבוססי טקסטיל בעלי יכולת עיצוב־צורה־עצמי. רוב הזמן אני מנהלת בעצמי את תחומי האחריות שלי ועובדת במקביל בכמה מישורים שונים. בשונה מהיצירה האישית שלי, במחקר אני חלק מקבוצה, והתהליך הוא משותף.

על מה את עובדת בימים אלה?

לאחרונה אני בעיקר מתעסקת בטיפול בגינה, מפנטזת על קריירה בגיזום ומקפידה לצייר. יש בי צורך עז לחזור לעבוד יותר עם הידיים, ולמצוא איזון בין העבודה הטכנולוגית שאני עושה לבין עבודה פשוטה, מסורתית וסיזיפית יותר.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

אני עובדת הרבה עם סיבים וחוטים, ונמשכת מאוד לטקסטורות ולעושר הצורני שנוצר מתוך חזרתיות. מעניין אותי הטווח שבין המאורגן והמתוכנן ובין הכאוטי והמפוזר. מעסיק אותי האופן שבו ניתן לחבר סיבים וחוטים, מחומרים טבעיים ועד חומרים תעשייתיים יותר. כרגע אני מוצאת את עצמי עומלת על דברים ממקום כמעט תרפויטי.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

כל תקופת המלחמה ממש השפיעה עליי, וכרגע אני מוצאת שאני יותר רוצה להתכנס ולהתעסק בנושאים אישיים ובחוויה שלי. נושא שמאוד מעסיק אותי בשנה האחרונה הוא חוויית קלסטרופוביה. זה מגיע מהתמודדות אישית, אבל גם ברמה המושגית אני מוצאת שזה נושא מרתק, במיוחד ביחס למקום ולתקופה שאנחנו חיים בה. זה עיסוק שגורם לי להבין בין היתר עד כמה אני זקוקה לאפשר לעצמי מרחב להתרחב אליו דרך העבודה והיצירה.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

אני מציגה בביאנלה את כוריאוגרפיה של מאבק, עבודה שבוחנת איך דימויים יכולים לעבור גלגולים לאורך זמן, להשתנות, להתעוות ולקבל חיים חדשים. הכד מודפס בתלת־מימד ומורכב משכבות חצי־שקופות שעולות אחת על השנייה, מסתירות, נבלעות ומשתלבות אחת בתוך השנייה. מדובר בהמשך של עבודה שעשיתי לפני כמה שנים. יצרתי את העבודה בתקופה שבה עבדתי עם חברת Stratasys שמפתחת טכנולוגיה להדפסת תלת־ממד צבעונית. עניין אותי להבין איך אפשר לתת לחומר פלסטי איכות כמעט זכוכיתית, ואיך אפשר להשתמש בדימויים צבעוניים, לא רק כקישוט על פני השטח אלא כחלק מהחומר עצמו. כמו שציור שמן בנוי משכבות שקופות שנערמות אחת על השנייה.
מתוך סקרנות לדמויות השחורות על הכדים היווניים במחלקה לארכאולוגיה במוזיאון ישראל, החלטתי לתרגם את אותה הטכניקה לאמצעים עכשוויים. עברתי עם הטכניקה הזו בין חומרים וטכנולוגיות, ובכל פעם טענתי בה משמעות חדשה, עד שלפעמים נשאר בה רק הד רחוק של המקור. זאת תוך משחק עם הדימויים על גבי האובייקט התלת־ממדי, בתוך המרחב הדיגיטלי שמאפשר לעוות אותם, למתוח ולטשטש אותם. זה מזכיר לי קצת את האופן שבו זיכרון עובד, איך דימויים משתנים עם הזמן, מתעוותים, ונשאר מהם רק חלק. משהו באופן שבו הדמויות חגות בתוך החומר, כלואות, מטושטשות, מתערבבות אחת בשנייה, מאוד משך אותי. בכל פעם רואה סיפור אחר בתוך הכד. לפעמים הצלליות השחורות נראות כאילו הן נלחמות אחת בשנייה, ובפעמים אחרות הן הופכות לחלק מאיזה ריקוד אינסופי. יש רגעים שבהם הן מרגישות מלאות חיים ורבדים, וברגעים אחרים כמו דמויות הכלואות בתוך כד, בתוך מאבק שחוזר על עצמו ללא סוף.