ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
יולי (יעל) פרי פלג
אמנית רב תחומית
היכן ממוקם הסטודיו שלך?
בביתי, רמת החייל, תל אביב
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
אני יוצרת וחוקרת חומר, העוסקת בפירוק ובהרכבה מחדש של מופעים אורגניים באמצעות חומרים סינתטיים. בעבודותיי אני מעבדת רשתות פוליאסטר תעשייתיות לקונסטרוקציות פיסוליות עדינות המדמות צמיחה אורגנית, תוך חקירה של נפח, אור וצל. הפרקטיקה שלי מתקיימת בנקודת המפגש שבין חשיבה מבנית־הנדסית להתבוננות פואטית בסביבה.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
הסטודיו שלי מתפקד בו-זמנית כמעבדה חומרית וכמרחב טבעי. מצד אחד נמצאים בו כלי עבודה מתחומים מגוונים, מלחמים בעוצמות חום שונות, אקדחי חום, מכשירי עיצוב שיער ואובייקטים המשמשים כתבניות נפח. לצידם מונחים חומרי הגלם: רשתות פוליאסטר תעשייתיות לצד ענפים, קליפות וגזעים יבשים שאני אוספת ברחבי הארץ. החלל שטוף באור טבעי, בירוק הנשקף מהחלונות ובקולות ציפורים, ובמהלך העבודה אני מקפידה להשאיר את החלונות פתוחים כדי לבחון כיצד האובייקטים מגיבים ונעים עם משבי הרוח.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
הסטודיו שלי ממוקם בביתי, כך שהגבולות בין זמן העבודה לזמן הבית מטושטשים כמעט לחלוטין. אני נכנסת אליו מדי יום, גם בסופי שבוע. הזרימה החופשית בין המרחבים אינה מפריעה לי, להפך, היא מעניקה לי תחושת עיגון ויציבות. שגרת העבודה שלי מוכתבת על ידי הקצב שהיצירה דורשת, יש ימים של עבודה פיזית טוטאלית הנמשכת עד שעות הערב, ויש ימים של בהייה והתבוננות שקטה בחומרים. עבורי, גם אלה הם חלק בלתי נפרד מתהליך העבודה.
על מה את עובדת בימים אלה?
בשנה האחרונה אני מתמקדת בחיבור ישיר בין חומרי גלם אורגניים מהטבע לרשתות הפוליאסטר הסינתטיות. אני אוספת חומרים קמלים ויבשים שהטבע כבר השיל מעצמו, ומנסה להתיך אותם יחד עם החומר המלאכותי לכדי גוף עבודה חדש. התהליך הזה הוא ניסיון להפיח חיים חדשים במה שנשחק ונפלט, ולייצר ישות אחת שמטשטשת את הגבול בין החי, המת והמלאכותי.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
אני מעסיקה את עצמי בפער שבין המרחב המוגן בסטודיו לאלימות שבחוץ. מצד אחד, קיימת הדילמה הסביבתית, כיצד חומרים מתועשים ומזהמים חונקים את הטבע שקורס תחת עוולות המודרנה, מתוכם אני מנסה לחלץ יופי וחמלה. מצד שני, אני חיה בדילמה מתמדת מול השתיקה שלי, תחושת אשם על כך שהפרקטיקה שלי אינה מגיבה בצורה אקטיביסטית וישירה מספיק לעוולות, לאי-הצדק ולאלימות שמטביעה את המציאות שלנו יום-יום.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?
השינוי המרכזי חל במעבר ממחקר חומרי מופשט לליקוט של 'המת והקמל' מהטבע וחיבורו לרשתות הפוליאסטר. הכנסת החומרים האורגניים, היבשים והשחוקים נולדה מתוך צורך פנימי להגיב לאלימות ולקריסה שבחוץ. זהו שינוי של קצב, האטה מכוונת וניסיון עיקש לחלץ חמלה, יופי וחופש מתוך הניגודים, ולברוא להם חיים חדשים.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
העבודה בביאנלה מייצגת את נקודת המוצא של המחקר שלי, שלב שבו יצרתי גופים מרחביים מרשת פוליאסטר סינתטית. שאפתי לתרגם צורות אורגניות אל תוך חומר פלסטי בלתי מתכלה, ולבחון את הסתירות שבין יופי לכיליון ובין קראפט עתיר עמל לתיעוש המוני. העבודה מורכבת משלושה גופים מודולריים המזכירים מערכת אינסטלציה, המעוגנים לרצפה ותלויים מהתקרה. בתוכם עובר צינור שרשורי עם תאורת LED המאירה אותם מבפנים החוצה, ויוצרת משחקי שקיפות, אור וצל בחלל.
