מעשים וימים, ביקור סטודיו: יונתן אולמן

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

יונתן אולמן

אמן חזותי, אוצר עצמאי, ומרצה המתמחה באמנות מודרנית ועכשווית

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

בקריית המלאכה בתל אביב (שביל המרץ 6)

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

עבור כל תהליך יצירתי אני מקיף את עצמי בסביבה שמדמה את השטח המנטאלי שאליו אני מייעד את היצירה. כך לדוגמה בשנים האחרונות החשכתי את הסטודיו שלי והארתי אותו רק באמצעות אור לד כחול – לכן התחושה בכניסה לסטודיו הייתה של כניסה לחלל של תת-מודע, או אולי לחלופין מסיבה במועדון מהניינטיז.. 
כמו כן, אני כל הזמן מלקט תוך כדי תנועה, במרחב הדיגיטלי ו/או הממשי, חומרים שיכולים לגרות את הדימיון שלי. כלומר, שומר עבור עצמי מילים, אמירות ודימויים שרלוונטיים עבורי. לבסוף, גם חומר ממשי נכנס למהלך, בתהליכי ניסוי וטעיה בעבודה עם חומר נתון. לניסיונות האלה יש גם כן נטייה להצטבר אצלי בסטודיו.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

זו אולי אחת השאלות הכי חמקמקות עבורי. פעמים רבות התהליך לא ליניארי ורובו מתרחש אצלי בראש, כשמחשבות שונות כמו נקשרות האחת לאחרת עד שדימוי לפתע מבזיק בראשי. במקרים מסוימים הדימוי רודף אותי, לא עוזב אותי. היו תקופות שכיניתי דימויים מהסוג הטורדני הזה Strong image. פעמים רבות אני מזקק את הדימוי, אני אף מבצע פעולות כדי לזקק אותו. כך לדוגמה סביב התערוכה הזאת מצאתי את עצמי בלב המדבר, באמצע הלילה, משקיף על כוכבים, גלקסיות וערפיליות מבעד לטלסקופ… 
בסוף אני  עוסק בשאלה איך להביא את הדימוי הזה לכדי מימוש. על פי רוב בשלב זה מתחילה העבודה בחומר.
גם זה פעמים רבות, יכול להיות תהליך ארוך עד שאני מגיע לשיטת עבודה שתיתן לי את התוצאה הרצויה.

על מה אתה עובד בימים אלה?

מלבד קורסים והרצאות שאני מעביר יש שלושה פרויקטים מרכזיים בקנה: האחד, אני אוצר תערוכת יחיד של ציורים של אורית טוכמן שעתידים להיות מוצגים במשכן האופרה של תל אביב. התצוגה עתידה להיפתח בקרוב, כך שרוב התהליכים שקשורים אליה כבר די פתורים. השני, אני אוצר את תערוכת הגמר של סטודנטיות לתואר ראשון במחלקה לאמנות של "אמונה, המכללה האקדמית לאמנויות ועיצוב" בירושלים. התערוכה מורכבת מאוד, עומד לרשותינו חלל נהדר אך מאתגר, ומדובר על סטודנטיות רבות שעומדות להציג. זהו תהליך מרתק ומרגש של ללמוד להכיר את העבודות של כל אחת מהן, ולחשוב ביחד איתן מהי הדרך הנכונה להציג את כל אחד מהפרויקטים שלהן, ולבנות מכל אלה את המערך שיהווה בסופו של דבר את התערוכה. לבסוף, אני עוסק באפשרות להציג יצירה מונומנטלית שיצרתי במשך כחמש שנים (2019-2014), אך מעולם לא הוצגה בשלמותה.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זאת – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

אם עוקבים אחרי התהליכים שהעבודה שלי בסטודיו עברה בשנים האחרונות במשך כחמש שנים (2109-2014) כמעט כל העבודות נוצרו באמצעות יציקות של גבס לבן על פורמייקה לבנה. במבט לאחור, העבודות ההן ביטאו בעיקר תהליכים של התפרקות והתמוטטות שהסתיימו בריק או ריקנות. באופן כמעט מיסטי, סיום פרק העבודות האלה הסתנכרן וכמעט ניבא את תחילת מגיפת הקורונה, ואת ההתמוטטות והריקון שליוו אותנו כחברה אנושית במהלך השנים הללו. לאחר מכן הייתה שתיקה ממושכת ביצירה שלי.
בשלב הבא היצירה עברה טרנספורמציה חדה, עד כדי שמביט חיצוני אולי אפילו לא היה מזהה שהעבודות לפני ואחרי הן של אותו יוצר. בדיעבד, אני חושב על היצירות שלי מהשנים האחרונות כמעין לידה מחדש. במובנים רבים, אני חווה את התערוכות המשמעותיות שהיו לי מאז 2022 כשממשיכות זו את זו. בתערוכה האחרונה (נפש, מקום לאמנות, אוקטובר 2022) נוסף גם ממד של כיווץ, תמצות או סיכום של רבים מהעיסוקים שלי. חשבתי על התערוכה ההיא כמו מעין תיבת נח וליוותה אותה השאלה: אם היינו יכולים להציל משהו מעצמנו, מה "זה" שהיינו מצילים?

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם אתה עוסק?

כפי שתיארתי בשאלה הקודמת הסטודיו שלי כמו התהפך: מסביבה שטופת אור שנוצרו בה כמעט רק יצירות 'לבן על לבן', ל'קבינה' חשוכה שתאורת לד כחולה היא מקור האור היחיד שמבליח בה. יחד עם השינוי הדרמטי הזה באווירה׳של הסטודיו, אני חושב שהעבודות שלי גם נעשו הרבה יותר חשופות ואישיות. אני חושב שמאז 2019 החיים שלי הם ׳חומר׳ אחד שהתחלתי לעבוד איתו, לדוגמה דיוקן של אבא שלי שצויר כשהוא היה בן תשע, שליה מהלידה של הבן שלי, כמו גם הערלה מברית המילה שלו הוצגו בתערוכות שלי מהשנים הללו. חומר נוסף שנכנס יותר ויותר לעבודה שלי הוא פרספקס. ביטוי לו ניתן לראות גם בביאנלה.

ספר על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

מבחינת הצורה, הצופה פוגש קופסה שחורה, קובייה תלת ממדית שנדמית כמו מרחפת בתוך תיבת פרספקס. הקופסה השחורה הזו נועדה להעלות על הדעת שלל קונוטציות: קופסאות שחורות שרושמות נתוני טיסה, הקופסה השחורה שנמצאת בתוך הראש של כל אחד/ת מאיתנו, או סביבה רחמית שחורה שבתוכה צורות מתהוות. הקשר נוסף הוא "הריבוע השחור", ציור של קזימיר מלביץ שנת 1917.
הפאה העליונה של הקופסה השחורה שמוצגת בתערוכה שקופה למחצה. הבזקי אור בוקעים החוצה מבעד לשקיפות/במרכז הפאה הזו ישנה עינית הצצה. כשמביטים דרכה הבזקי האור מתבהרים למכלול של דימויים שרצים בקצב מסחרר. ליקטתי את הדימויים שבונים את הרצף הזה  במשך תקופה ממושכת בעודי משוטט במרחבים הדיגיטליים והממשיים. במובן הזה הם מעין שיקוף של התת-מודע שלי – רצף של בחירות אקראיות שנאספו מתוך השטף של הדימויים שבהם נתקלתי. כאמור, הרצף הזה רץ בקצב מסחרר. כך, השטף לוקח את הצופה למעין מסע מטאפורי אל קצוות היקום, והקיום וחזרה לכאן. מסע שבמהלכו אתה כמו יודע את הכל, המקור לשם העבודה: דע את הכול.
העבודה נוצרה במהלך השנים האחרונות ובתוך המציאות המורכבת שבה היינו נתונים כולנו. פעמים רבות במהלך התקופה הזאת מצאתי את עצמי מביט אל עבר השמיים. ניסיתי לדמיין אופק אוטופי ששוכן אי שם מעבר לשמיים. אולי במרחק שנות אור מאיתנו. הייתי מדמיין ששם הסתיימו כל הקרבות, המלחמות והמריבות שלצערי ממשיכות להיות חלק משמעותי בקיום שלנו פה.