מעשים וימים, ביקור סטודיו: ליאורה זאבי

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

ליאורה זאבי

ציור וקרמיקה

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

תל אביב ושפיים

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני מגיעה לקדרות מעולם הציור. המפגש בין משיכת המכחול הדו ממדית לגוף הפיזי של החומר מציב בפניי אתגר אמנותי חדש. תנועת היד המוכרת לי מהציור משתנה: במקום להניח צבע על בד, אני שופכת, מורחת ומוחקת גלזורות על פני הכלי. העבודה בקרמיקה מזמנת עבורי דיאלוג מתמשך בין שליטה לאי ודאות. אני בונה את הכלי, מחליטה על הצורה, על שכבות הצבע ועל תנועת היד, אך תהליך השריפה מוסיף ממד שאינו לגמרי בשליטתי. התוצאה היא מפגש בין פעולה מתוכננת לתגובה חומרית, בין ציור לאובייקט, בין פני שטח לעומק.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

הסטודיו בשפיים מוקף עצים וצמחייה. תחת הסככה נמצאים התנורים והדליים עם הגלזורות, ובחלל העבודה עצמו יש עמדות עם אובניים, שולחן גדול ללישה ולעבודות יד, ומדפים שעליהם מונחים הכלים בשלבים שונים של עבודה. נוכחות החומר מאוד משמעותית עבורי: החימר הרטוב, הגלזורות, הכלים שממתינים לשריפה, והכלים שחוזרים ממנה עם תוצאות לא צפויות. גם האור, הצמחייה שמסביב והקצב של הסטודיו משפיעים על העבודה. זה מרחב שיש בו שקט, אבל גם הרבה תנועה פנימית.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

אני מתחילה את הבוקר בכתיבת רשימות. כשאני מגיעה לסטודיו, אני בודקת מה נמצא באיזה שלב: אילו כלים צריכים גלזורה, אילו כלים ממתינים לצד שני, ומה דורש המשך עבודה או תיקון. משם אני מתחילה בדרך כלל בלישת החומר, פעולה שמכניסה אותי אל הקצב של העבודה. השגרה בסטודיו בנויה מרצף של פעולות פיזיות ומנטליות: לישה, מרכוז, בנייה, התבוננות, המתנה, שריפה, ושוב התבוננות. יש בה סדר, אבל גם מקום להפתעה ולשינוי.

על מה את עובדת בימים אלה?

בימים אלה אני עובדת על הצעה לתערוכה בנושא כד אפר. העבודה עוסקת בכד כבחפץ של זיכרון, פרידה והמשכיות, ובאפשרות שלו להיות לא רק כלי פונקציונלי, אלא אובייקט שמזמין טקס, מחווה וקשר מתמשך עם מי שאיננו.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

בתקופה הזו אני עסוקה בשאלה כיצד ניתן לחבר מחדש בין הציור לבין עבודות הקרמיקה שלי. מעניין אותי לחשוב איך פעולה ציורית יכולה להתקיים על פני כלי, אך לא רק, עולה בי לאחרונה דחף לשוב לצייר על בד, על משטח דו ממדי. אחרי תקופה שבה הקרמיקה תפסה מקום מרכזי מאוד בעבודה שלי, אני מרגישה רצון לחזור אל המרחב הישיר והמוכר יותר של הציור, ולבדוק מה השתנה בו בעקבות העבודה עם חומר, נפח, ומשקל. מעניין אותי לראות האם החזרה אל הקנבס תהיה חזרה למקום מוכר, או דווקא מפגש מחודש כתוצאה מהניסיון שהקרמיקה הוסיפה לעבודה שלי.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?  

בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחרונה, אני עוסקת יותר ויותר בקרמיקה. המעבר הזה שינה את קצב העבודה שלי ואת אופן המחשבה שלי. בניגוד לציור, שבו התגובה יכולה להיות מיידית יותר, הקרמיקה דורשת המתנה, שלבים, שריפות ותלות בתהליכים חומריים.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

את העבודה לביאנלה הכנתי כשבועיים אחרי שבעה באוקטובר, ברגע שבו הרגשתי שאני מסוגלת לצאת מהבית בתל אביב ולנסוע לסטודיו בשפיים. הסטודיו של קרן ודותן, שבו אני עובדת, נמצא במבנה קל ולא מוגן, אך למרות זאת הרגשתי בו בטוחה ויעילה מאוד. ברקע העבודה התנגן רדיו, שנקטע שוב ושוב על ידי התראות. האווירה הייתה קשה. מפוני כפר עזה הגיעו לקיבוץ, ומדי פעם נכנסו לסטודיו נשים ונערות שבאו לבקר או לעבוד. לא פעם הן שיתפו במה שעבר עליהן, ובחברות שהיו בשבי. בתוך המציאות הזו, העבודה נוצרה מתוך ניסיון להמשיך לפעול, להחזיק חומר בידיים, ולתת צורה לתחושות שלא היה להן עדיין ניסוח ברור. התמונות ששודרו בטלוויזיה של הקיבוצים השרופים נחרטו בזיכרוני: הצמחייה הירוקה לצד השטחים החרוכים, הבתים, השדות, והפער הבלתי נתפס בין חיים לאסון. בעבודה נוצרו שכבות של גלזורות, מרקמים, בועות וסדקים, שהפתיעו אותי לאחר השריפה והדהדו עבורי את המתח הזה בין התפרצות, פגיעה, טבע והתחדשות.