ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
לנה גוברמן
אמנות, פיסול קרמי
היכן ממוקם הסטודיו שלך?
בתל אביב
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
יוצרת ופסלת קרמית, משבצת נרטיבים חזותיים בתוך צורות פיסוליות. חוקרת של זיכרון וזהות. עדיין בחיפוש אחר שפה חזותית אישית.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
ספרים, חומרים, כלים, עבודות שלי על הקירות. בדרך כלל מלווה את העבודה שלי האזנה לפודקאסט.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
לעבודה שלי קודמת חשיבה ממושכת, בניית קונספט ודימויים ובחינתם בדמיון, לאחר מכן כתיבה ויצירת סקיצות. תכנון ובחירת הטכניקה, הצבעוניות והסגנון המתאימים לעבודה. כשהרעיון הבשיל דיו אני ניגשת לפיסול, למרות התהליך המקדים הממושך הדימוי בדרך כלל עובר שינוי נוסף והתאמה תוך כדי פיסול וציור שמתווסף כשכבה על גבי הפסלים שלי.
על מה את עובדת בימים אלה?
אני מתכננת סדרת עבודות חדשה העוסקת בפגיעות של הגוף האנושי והיכולת שלנו ליצור הגנה מדומיינת ע״י יצירת נרטיבים ואמונות.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
מעניינת אותי מאוד יצירה והבניה של זהות ע״י זיכרונות מוטמעים. מבחינה אסתטית וחומרית מעניין אתי לחבר בין קרמיקה לטקסטיל, ובין האיכויות המנוגדות של שני החומרים: רכות וקשיחות, קור וחום, ברק ועמימות.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?
השינוי הגדול חל לפני כשש שנים כשעברתי מתחום האיור שהיה העיסוק העיקרי שלי במשך יותר משני עשורים לפיסול קרמי. השינוי הזה הוביל אותי לעסוק בנושאים אישיים וליצור פרויקטים אמנותיים ולהציגם.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
העבודה ״חרדה״ המוצגת בביאנלה היא חלק מסדרה של שבע עבודות בשם שֵׁדוֹת (Guardian Demons). זו סדרה של דיוקנאות עצמיים ״פנימיים״ המתארת מושגים הנושאים עבורי מטען רגשי מורכב. אחרי שנים של ניסיון לטפל בהם אני בוחרת להוציא את "השדות" לאור, להתבונן בהן ולהכיר בהן כשותפות לדרך, בעלות תפקיד דואלי הכולל בתוכו גם הגנה. העבודה המוצגת בביאנלה מדברת על אימהות, קשר בן דורי, והצורך להגן שיכול גם להפוך למעשה של כליאה. שתי הדמויות הנשיות בעבודה הן אני – גם האם וגם הילדה.
