מעשים וימים, ביקור סטודיו: מאיה שמעוני

תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

מאיה שמעוני

ציור ומיצבים ציוריים

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

דרום תל אביב, מול התחנה המרכזית החדשה

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

בבסיס העשייה שלי עומדת השאיפה לחדור מבעד לפיקציה של העכשווי. אני מגרדת את הציפוי של העכשוויות מדימויים יומיומיים, קונקרטיים ומקומיים כדי לחשוף את מנגנוני המשמעות והאידאולוגיות שרוחשים ממש מתחת לפני השטח של המקום שבו אנחנו חיים. נקודת המוצא שלי היא תמיד דימוי שמרגיש לי כבד יותר מאחרים, שרודף אותי לאורך זמן. אלה דימויים שאני מזהה בהם ריבוי דחוס של שפות חזותיות ששייכות לתקופות ותרבויות זרות ולעיתים קרובות סותרות, כאלה שלא אמורות להתקיים יחד, ובטח לא כאן ועכשיו. בתהליך שאני חושבת עליו כהנדסה לאחור אני יוצרת את המקור המדומיין שלהם, האב הקדמון הלא באמת אפשרי של הדימויים, ומעלה אל פני השטח את הכוחות שמעצבים את המציאות שלנו בלי שאנחנו שמים לב.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

אחד הדברים שאני הכי אוהבת זה האופן שבו הסטודיו משתנה ומתעצב סביבי בכל תערוכה. הסטודיו מלא בהמון צילומים ורפרנסים שאני אוספת ממגוון עצום של מקורות, סקיצות וטסטים, מכחולים וצבעים. בזמן העבודה על הפרויקט, כל דבר נשאר בדיוק איפה שסיימתי לעבוד איתו, ונוצרת סוג של סינרגיה בין כלי העבודה לגוף שזוכר איפה כל דבר מונח. בסוף העבודה נשארת מעין מפה של התנועה הפיזית שלי בסטודיו. לכל פרויקט יש גם פלייליסט משלו שמלווה אותי בתקופת העבודה עליו, לפעמים בלופ, שמדייק את האנרגיה שאני רוצה ועוזר לי להיכנס ל-zone. אחרי התערוכה הסטודיו עובר סידור וארגון לקראת הפרויקט הבא.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

אני עובדת בעיקר בשעות הערב, המוח שלי מתחדד ככל שהיום מתקדם ואני מעדיפה לעבוד לקראת השקיעה ולתוך הלילה. עבודות על נייר, שדורשות דיוק ותנועה מאוד נשלטת, כמו כתיבת סת"ם ועבודות זהב בקנה מידה קטן, דורשות עבודה בשעות הבוקר בניגוד לעבודות חלל וציור, עדיין לא פענחתי למה.

על מה את עובדת בימים אלה?

אני שקועה עכשיו בסדרת ציורים שמבוססים על צילומי מסך שהתחלתי לאסוף כל יום מאז שנת 2020, שנים טעונות שבהן חוויתי את העולם יותר ויותר דרך מסכים. אני מנסה לפצח את המרחב החזותי שהאלגוריתם בנה בשבילי בתקופה הזו, שיש בו משהו מאוד גנרי וקולקטיבי אבל כמובן מותאם אישית בצורה לא בלתי מטרידה. אני מתעניינת ספציפית בפנים האנושיות שפוגשות אותנו שם, ובחיבורים שהאלגוריתם אוצר במקבצים של 12 דימויים שהעין קולטת בבת אחת.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אתכם בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

השאלה "איך ממשיכים מכאן?" מטרידה אותי כל התקופה הזו. במובן העמוק אני ממשיכה להתעסק במנגנונים חזותיים של הבניית משמעות ובנדידת דימויים ורעיונות בין תרבויות ותקופות. אבל מן הסתם, בשנים האחרונות, כשנראה שכמעט כל מערכות המשמעות קורסות, העיסוק שלי לא יכול שלא להשתנות. אני מרגישה שחוסר היכולת להיאחז במשמעות אחת בלי שזו תחמוק בשנייה שאחזנו בה ובמקומה תצוף המשמעות ההפוכה – מנגנון מרכזי בעקרון הפעולה שלי – פשוט הפך למציאות שלנו. במרחב חזותי שמורכב מדימויים מפוברקים ולנוכח קריסת השפה המשותפת ושכתוב המציאות בזמן אמת די התמסרתי לחוסר היציבות הזה ואפשרתי לעצמי לחוות אותו. אני מנסה להבין איך מגיעים דרכו אל הגרעין שממשיך להטעין במשמעות את הריקון של הריקון, את מקור הכוח שלו.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

בתערוכת היחיד האחרונה שלי, שהתקיימה לפני שנה בגלריה "סטודיו משלך", בחרתי להתרחק מהפרקטיקה המוכרת שלי ולעבוד בשתי טכניקות שלמדתי במיוחד עבור התערוכה. זה היה קשור גם בצורך פנימי לשנות משהו בזמן המלחמה – היה בלתי נסבל בעיני להמשיך לעבוד רגיל כששום דבר לא היה רגיל. הראשונה היא כתיבת סת"ם, שלמדתי אצל אחת משתי סופרות סת"ם היחידות בארץ והשנייה היא הדפס דגמים ידני בקנה מידה אדריכלי, שלמדתי לבד מסרטוני יוטיוב של עיצוב ושחזור מבנים היסטוריים. שתיהן דרשו הרבה אימון, תכנון וחזרות לפני מימוש חד־פעמי שאי אפשר לתקן. הבחירה דווקא בהן הייתה תגובה ישירה לחלל הגלריה, שהיה במקור בית מגורים משפחתי עם סיפור מרתק וסבוך שכרוך בהיסטוריה של ירושלים.

ספרי על העבודה שאת מציגה בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

אני מציגה בביאנלה עבודות מהסדרה שיבושים בשרשרת האספקה, שהתחלתי ב־2022. באותה תקופה, כשהעולם ניסה לחזור לשגרה, התכוננתי ליצירת שתי עבודות מונומנטליות של עלי זהב על קיר. אני עובדת עם עלי זהב כבר שנים ובדרך כלל מזמינה אותם לכל פרויקט מכמה ספקים שונים ברחבי העולם. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את החריקות של הגלובליזציה בעקבות המגיפה. פתאום, המרחקים בין אתרי הכרייה, הספקים והסטודיו התחדדו.
מספר עלי הזהב בכל ציור בסדרה נקבע לפי מספר השבועות שלקח למשלוח להגיע ממדינת המוצא לישראל. ככל שהזמן התארך, המחיר הפך כואב יותר. הדימוי בציור הוא לוגו של חברת השילוח או הדואר – קלישאה שמהדהדת את עידן המסעות ומגלי עולם. יש בעבודה היפוך בתנועה הקלאסית של מסעות אמנים, כשכאן החומר הוא שמבצע את המסע ונושא את חותם המקום ותנאי הפקתו. הסדרה נוגעת בקשר בין מסחר, אתיקה ואסתטיקה ובין המרכז לפריפריה הגלובלית, ומאירה את התנועה של דימויים וחומרים בין תרבויות.