מעשים וימים, ביקור סטודיו: מורן ואסף גאם הכהן

מורן ואסף גאם הכהן

לשאת את הכותל על הגב 

מראיינת: רעות נבו | התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

השיחה עם מורן ואסף גאם הכהן מתנהלת בשלט רחוק, באחד מימי הפסקת האש עם אירן. הם נמצאים בסלוניקי, יעדם הנוכחי במסע שלהם בחו״ל שהחל לפני כארבע שנים. מורן חוקרת ומרצה באקדמיה, כיהנה כראש החוג למקרא ותרבות ישראל במכללת סמינר הקיבוצים. אסף אמן, מרצה ואוצר. עבודתו משלבת צילום, מדיה דיגיטלית ומיצב ועוסקת בשאלות של זהות, זיכרון, סמלים תרבותיים והאופן שבו דימויים וחומרים מקבלים משמעות חדשה דרך פירוק והרכבה מחדש. לצד פעילותו כאמן, הוא גם דמות פעילה בסצנת האמנות העצמאית בישראל כאוצר ומייסד חללי אמנות. הם החלו לשתף פעולה האחד עם השנייה לפני מספר שנים.

עבודתם המשותפת, כותל, מוצגת בימים אלה בביאנלה לאומנויות ולעיצוב. במקור, היצירה יועדה להיות מוצגת בתערוכות שונות באירופה, דבר שלא יצא לפועל בעקבות אירועי המלחמות בישראל שהחלו באוקטובר 2023. מאז הם נודדים ברחבי אירופה, שואלים שאלות על זהות יהודית וישראלית, ונושאים על גבם אבן שהחלה כסמל לתקווה וגשר והפכה למעין משא ומעמסה עד שמצאה את עצמה חזרה בישראל.   

ספרו לי על המסע המשותף הזה, מה הוביל אתכם לצאת אליו?

מורן: אחרי הרבה שנים באקדמיה, כחוקרת ומרצה למקרא ומחשבת ישראל, יצאתי לפני כארבע שנים לשנת שבתון, והחלטנו יחד לצאת למסע משפחתי בחו״ל. הכוונה המקורית הייתה להתאוורר ולטייל שנה באירופה באופן שנוכל לשלב השתתפותו של אסף בתוכנית שהות אומן שהוא התחיל במילאנו. במהלך השנה הזו התחלנו לעבוד ביחד, בלי לתכנן, ממש בצורה לא צפויה.

שניכם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין, מה קורה במפגש המקצועי שלכם?

אסף: במהלך העבודה שלי לאורך השנים אני מתעסק בזיכרון ובטרנספורמציה שאנחנו כבני אדם עוברים בתקופת החיים הזו, אולי כמעט בלי לשים לב. המעבר מאיזשהו עולם אנלוגי שגדלנו בו, לעולם היפר-דיגיטלי, שנרקם סביבנו, ואני חושב שכל מה שאני עושה בסופו של דבר, זה לנסות לפענח את השיפט הזה, את הדבר הזה, שהוא כל כך לא מובן מאליו, לפחות מבחינתי.

בשנים שחיינו בארץ אני כאמן, לא התעסקתי בזהות ישראלית, בישראליות, ביהדות, או בעניינים של זהות ברמה הזו אלא החיפוש של זהות היה מאוד מאוד אישי, פרסונלי ופנימי, ולא בהקשרים תרבותיים רחבים של תרבות ישראלית, וזה דווקא מקום שמורן באה ממנו, במחקר שלה ובעשייה שלה, האקדמית והחינוכית. עם מורן נוצר משהו מעניין מבחינתי כיוצר, איזשהו שיפט קטן, אבל מאוד משמעותי, לעניינים של זהות ישראלית.

מעניין שהתחלתם לעבוד יחד אחרי כל כך הרבה שנים דווקא בחו״ל. איך זה קרה?   

מורן: בהתחלה העבודה שלנו התאפיינה בחלוקה מאוד ברורה בינינו. אני הייתי אחראית על השיווק ועל ניהול הסטודיו, וכך אסף פשוט התפנה לייצר עבודות. מאז השבעה באוקטובר, התחלנו לעבוד ביחד גם על פרויקטים אמנותיים. שאחד מהם הוא הפרויקט שמוצג בביאנלה.

אסף: עבורי המרחק מישראל והעבודה הצמודה עם מורן אפשרו לי לבוא ובאמת להסתכל על הסוגיה הזו של הזהות הישראלית, איפה אני ממוקם בתוכה ולשאול האם יכולה להיות זהות יהודית, שהיא לא בהכרח דתית, אלא זהות שהיא היסטורית, הקשר שמגיע שהוא פנימי, ולא מתוך מקום דתי אלא מתוך באמת איזשהו הקשר שהוא היסטורי, משפחתי, ותרבותי.

מאיפה הגיע הרעיון לעסוק בכותל כמושא לעבודה?

מורן: פרויקט הכותל נולד במסע הזה שיצאנו אליו לפני כארבע שנים. בשנה הראשונה שטיילנו באירופה, הגענו לברלין, והגענו לראשונה לאיסט סייד גלרי. זה היה מקום ששמענו עליו הרבה, ומאוד התרגשנו להיות שם. להפתעתנו גילינו, שיש כמה סלוטים ריקים על החומה הזאת. תהינו איך זה יכול להיות שלא הכל מאויש כבר? אז התחלנו ככה להשתעשע, מה אתה היית שם בסלוט הזה, מה את היית מציגה, מה אתה היית מציג, וככה בלי בכלל לחשוב, אמרתי, מה זאת אומרת? גרפיטי של אבן מהכותל. ברור.

אסף: ככה זה נבט שם.

מורן: לא ממש השקענו בזה מחשבה נוספת באותו זמן, אך במהלך חג הסוכות 2023 היינו בביקור בארץ, וממש כמה ימים לפני השבעה באוקטובר אסף היה בירושלים, נסע לכותל, וחש איזשהו צורך לצלם אותו באופן שהוא צילם ולעשות תקריבים של האבנים. הייתה אצלו איזושהי דחיפות, בהילות כזו של להספיק לצלם אותו דווקא באותו השבוע של החג. היה משהו בעיתוי הזה, שאני רגע חושבת עליו, שהוא לא מובן מאליו, אני מבינה את זה ממרחק הזמן. העבודה של אסף על הדימוי, כל העיבוד של הדימוי, הייתה אחרי השבעה באוקטובר כשהתהפך העולם של כולנו.

אסף: מאוד עניין אותי עצם האקט הזה של לבוא ולצלם אבן מהכותל, ולהתחיל בעצם לפרק את הכותל, מאחר וכל אבן מקבלת את הדימוי שלה, זה לא הכותל כבר, זו הופכת להיות האבן המאוד ספציפית, עם כל מה שקורה עליה בתוכה וסביבה. יש בתוכה גם את כל הפתקים האלו, וכל החריטות האלו, וכל השריטות, שריטות של שנים, הכותל זו שריטה של שנים.

העבודה שהצגתם מופיעה לראשונה בישראל, אבל במקור היה לה ייעוד אחר, היא הייתה אמורה בעצם להמשיך ולנדוד איתכם ולהיות מוצגת בכל מני מקומות ברחבי אירופה, תוכלו לשתף מה קרה?

מורן: המסע שלנו באירופה התקדם וגם תפס איזושהי משמעות, שהיא הרבה יותר מלטייל כולם יחד, לא הבנו לאיזה עומקים זה יגיע, פתאום השנה הזאת באירופה התחילה להיות מסע הרבה יותר משמעותי מבחינת הזהות שלנו. שנינו מגיעים מבתים שאירופה תמיד נתפסה בהם כדמונית. מקום שלא מדברים עליו ולא מגיעים אליו. פתאום אנחנו מגיעים למקום הזה, ואנחנו מרגישים מאוד נוח, ואנחנו מרגישים מאוד בבית. פתאום אני יכולה לזהות את סבתא שלי, שהייתה נורא חריגה ודינוזאורית בארץ, כל בן אדם שני נראה כמוה, מתנהג כמוה, מתלבש כמוה, וזו הייתה חוויה מאוד מערערת ומטלטלת, כי פתאום המקום הזה הדמוני הפך לעוד בית.

הפרויקט הזה מתחיל להיבנות על ההבנות האלה. כשהמחשבה שלנו הייתה לקחת אבנים מהכותל ופשוט להציב אותן בכל מיני מקומות שהם בעלי משמעות היסטורית, תרבותית, לנו, בקהילות יהודיות באירופה. הגענו לפולין, וזה היה ברור לנו ששם זה הולך לקרות, והיינו אמורים להציג אבן מהכותל בפסטיבל היהודי בקרקוב. מאוד התרגשנו מהמחשבה של לנסות ולהציב את האבנים האלו מחדש בקהילות יהודיות שונות באירופה. הרצון שהאבן הזאת תהיה איזשהו גשר, בין הקהילות לבין הארץ, בינינו לבין עצמנו. לקחת את הסמל הזה, ולהגיד: הסמל הזה שהוא כביכול הסמל הכי מפרד בעולם, יכול להיות גם הסמל שהכי מאחד, כמו שהוא היה בהיסטוריה שלנו.

ואז הגיע השבעה באוקטובר וחלה תפנית. מה עלה בגורל העבודה?

מורן: היא לא הוצגה. היא הייתה אמורה להיות מוצגת, הרבה פעמים, אבל היא לא הוצגה. והיא בעצם מוצגת פעם ראשונה, בישראל, במוז״א. זה לא היה התיכנון המקורי, אז קודם כל, זה כבר איזושהי אמירה, אני חושבת.

את יכולה להרחיב על זה?

מורן: בהתחלה הייתה אמפתיה כלפי ישראל, אבל היא נמשכה רק כמה ימים, ואחרי זה ככל שהתרחקנו מהשביעי, הייתה התנגדות מטורפת לישראל ובאיזשהו שלב גם התחיל עליהום. פתאום להציג את הדבר הזה, נתפס כמשהו מאוד פוליטי ומאוד מתריס. אנחנו באנו בכלל עם מחשבות של אבן מהכותל כגשר, וסמל של תקווה, ודווקא עכשיו צריך להציג, את הסמל הזה שהוא, שהוא באמת כולו תקווה, פתאום הרגשנו את השיקופים השונים, ואת ההתנגדויות, וראינו כמה שזה מורכב. בוטלו לנו עבודות, כולל זו של הכותל. השבעה באוקטובר הפך את הפרויקט הזה לפרויקט שהוא הרבה יותר מורכב וטעון.

הייתם אמורים להציג את העבודה גם בקרב קהילות יהודיות, גם זה לא יצא לפועל?

מורן: היו כמה סתירות לחי מאוד גדולות, גם מתוך העולם היהודי. זאת אומרת, לא רק במוזיאונים מרחבי העולם, אלא גם בתוך העולם היהודי, במוזיאונים יהודים, הייתה גם הרבה ביקורת כלפי ישראל, וזאת הייתה חוויה מאוד חדשה ומטלטלת. מצד שני, אני חושבת שזה נתן לנו עוד דלק, ועוד למה אנחנו עובדים על העבודה הזאת. זאת אומרת פתאום הבנו, שהפרויקט הזה, הוא הדבר שאנחנו עושים עכשיו. אז אני חושבת שזה הפך לאיזשהו משהו מרפא, באיזשהו אופן, ועזר לנו להתמודד עם מה שקרה.

זו נשמעת חוויה מאוד קשה, גם אישית וגם מקצועית. לא רק שאתם רחוקים מהבית והמשפחה כשכל זה קורה, גם צריכים להתמודד עם העוינות של הסביבה. איך הייתה החוויה להיות יהודי או ישראלי בסיטואציה הזו? איך הרגשתם? 

אסף: תראי, אני דור שלישי לשואה מאוד קלאסי. גדלתי בבית שאף פעם לא דיברו על השואה, אבל זה כל הזמן נוכח, אתה נושם את זה. ובמובן הזה, נורא קשה לי להיות אופטימי, כי זו איזושהי חרדה, שהיא אינהרנטית לזהות שלי, אני חי בחרדה כל הזמן. אני כל הזמן מסתכל ימינה ושמאלה, ולמעלה ולמטה לראות מאיפה תבוא הפגיעה. צופה פגיעה כל הזמן. ותחושת נרדפות כזו, שאי אפשר להיפטר ממנה.

עכשיו יום השואה מתקרב, האם אנחנו מדברים על זה עם הילדים שלנו? אנחנו מראים להם בכלל משהו? אני לא רוצה שהם יישאו את הנטל הזה, את העול הזה על הגב שלהם גם, אני רוצה שהם יהיו חופשיים ממנו. אבל מצד שני אני גם רוצה לשמר את הזיכרון. יש פה כל הזמן את הקו הזה, הגבול הזה שבין הזיכרון והשכחה, שהוא לא ברור לי. אני כל הזמן בתוך זה. גם אפילו הפירוק הדיגיטלי הזה שאני עושה בעבודות שלי, מצד אחד הוא זיכרון, יש בו שבבים של זיכרון, מצד שני, זה השכחה מוחלטת, זה השטחה של העולם, זה כאילו, הרכבה של משהו אחר לגמרי שהוא פסאודו זיכרון, הוא לא באמת.

מורן: נראה לי שזה גם חלק מהגנטיקה שלנו. זאת אומרת, אם אנחנו נעים כל הזמן בין הצבר ליהודי הנודד, אז אני חושבת שזה חלק מהגנום שלנו, באיזשהו אופן.

אסף: כן, סוג של יהודי נודד שלו, ככה, לוקח על הגב שלו את הכותל, את האבן הזו. אז כן, זה נורא מעניין בהקשר הזה.

מורן: דבר נוסף בהקשר של נושא העבודה זה שיש משהו בנצחיות, אולי הכותל, שמאפשר כמו להיאחז בו, שהוא באמת נצחי, כשהכול משתנה בצורות שהן לא ניתנות לעיכול.

אסף: כמעט צורך קמאי אפילו.

אתה אומר שאתה לא רוצה שהילדים שלך יסחבו את הנטל הזה על הגב שלהם, אבל בסוף סחבתם את האבן המטאפורית ואולי אפילו הממשית הזאת איתכם על גבכם ברחבי העולם, כנראה שאי אפשר להתחמק מזה

אסף: נכון. זו הטרגדיה. כן.

דיברת על הפירוק הדיגיטלי בעבודה כפרקטיקה, ספר לי קצת על הטכניקה של העבודה.

גם הטכניקה של העבודה מאוד לא שגרתית

אסף: ההגדרה הטובה ביותר לאובייקט שאנו מציגים היא עבודה על בטון, מבוססת ציאנוטייפ. זהו תצלום ברזולוציה גבוהה מאוד שעבר עיבוד דיגיטלי והודפס כנגטיב על גבי שקף גדול. לֿאחר מכן, יצרנו הדפס ציאנוטייפ (טכניקת הדפסה מתחילת ימי הצילום), על גבי דף נייר. את הדפס הציאנוטייפ סרקנו ויצרנו ממנו קובץ דיגיטאלי, שאותו הדפסנו ישירות על גבי לוח הבטון.

 נשמע תהליך מרתק, מה עומד מאחוריו?

מבחינת התפיסה הרעיונית אני חושב במונחים של אינסטנט נוסטלגיה, וגם מתעסק במקום הזה של המעבר ממציאות אנלוגית לדיגיטלית, להיפר-דיגיטלית, ואז חזרה למשהו מהעבר. התפיסה הזו מתבטאת גם בטכניקה עצמה. יש כאן עירוב של טכניקות ועבודה מתמשכת, סיזיפית ואיטית במתכוון. כל יצירה כזו, יכולה לקחת כמה ימים, ולפעמים אפילו שבועות, בשביל להגיע לתוצאה הסופית. אני קורא לזה סוג של הפרעה פואטית בתוך המרחב הדיגיטלי, זה איזשהו משהו שהוא בכוונה נמנע מאוטומציה ונאחז בציפורניים באיזשהו עולם שכבר לא קיים.

הפיצוח הטכני נורא הדליק אותי, ברמה של להדפיס דבר כזה על אבן, וברמה חומרית. אני מגיע מצילום של אלמנטים שהם דו-ממדיים, פתאום לייצר אובייקט שהוא תלת-ממדי, ושיש לו גם איזשהו דו-שיח עם המרחב עצמו, לקיחת האובייקט הדתי הזה ולהציב אותו במרחב שהוא לא דתי, במרחב שהוא המוזיאון.

לצד העבודה המעמיקה בעבודות שלכם אני מזהה שאתם משלבים בהן הומור. כמה מקום יש לזה בעבודה מבחינתכם?

אסף: תראי, ההומור הוא חלק מאוד מרכזי בזה, זה גם ככה עבורי מנגנון של הישרדות. לבוא ולקחת את הכותל, ולהדפיס אותו פתאום, ולסחוב אותו, ברחבי באירופה, לצאת עם הכותל למסע, אז יש בזה גם ממד שהוא אלגורי מצד אחד, וגם כן, זה משהו קצת צוחק על עצמו, כמו הומור עצמי כזה.

כשמתבוננים ביצירה מקרוב אפשר להבחין בפתקים שבאבנים, שכמעט מתפספסים אל מול העוצמה של האבן. האם תהיתם מה כתוב בפתקים של האבן המצולמת? 

מורן: בעיניי זה הפוקוס שלי בעבודה. אני תמיד הולכת לפתקים. האבן פחות מעניינת אותי. מעניין אותי אנשים, מעניין אותי פתקים. וכן, זה מאוד מאוד מסקרן אותי. אני יכולה לנסות לדמיין, אבל זו לא תהיה תשובה שאף אחד אחר לא יכול לתת.

אסף: אני חושב שהפתקים בסופו של דבר מהווים את הקונטרסט המוחלט והמדויק ביותר לאבן. כי הם הכי רגעיים. כל ערב מפנים אותם ומפנים מקום לפתקים חדשים. אני גם חושב על האנשים שמבקרים שם תדיר. כל מיני אנשים שבאים להתפלל ואני תמיד תוהה האם הפתק שתשים היום, זהה לפתק ששמת אתמול, ולפתק שתשים מחר. זה גם נורא מעניין בהתפתחות של בן אדם. אם עכשיו אני אומר לך, ״קחי את עצמך וכל יום תכתבי פתק לשים בכותל", כמה מהפתקים יחזרו על עצמם? זה יכול לייצר איזשהו שיקוף של המציאות או של התפיסות שלך, של השאיפות שלך, של התקוות, האכזבות, עולם שלם. ויחסית לאבן, שהיא נשארת… סטיל. היא אותו דבר אלפי שנים האם התקוות של מישהו שכתב לפני מאתיים שנה או חמש מאות שנה, שהכניס אבן לכותל, האם הן שונות מהותית מהבן אדם שאתמול שם את הפתק בכותל? אני לא יודע. זה מעניין.

נשמע כמו המשך מצוין לפרויקט הזה.

מורן: לגמרי.