מעשים וימים, ביקור סטודיו: מיכל ברקוביץ

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

מיכל ברקוביץ

אמנית רב־תחומית: קרמיקה, מיצב, צילום ווידאו וכתיבה

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

הסטודיו שלי נמצא ביישוב עומר, בנגב. הסטודיו נבנה בצמוד לבית המגורים. לעיתים הגבולות בניהם מיטשטשים.

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

עבודתי עוסקת במערכות יחסים במצבי ביניים שבהם מעורבת פעולת הזמן: בין עבר להווה, בין צמיחה לנבילה, ובין שיווי משקל לתנועה, קריסה והתפרקות. אני מפרקת אלמנטים דוממים, בעלי משמעות אישית או מהטבע ומרכיבה אותם מחדש בדרכים שונות. דרך פעולות אלו אני חושפת את חוסר היציבות שלהם ומערכות יחסים חדשות שנוצרות ביניהם. באמצעות מחקר חומרי, כתיבה, צילום סטילס ווידאו, אני עובדת עם אותם מצבי ביניים ומייצרת בהם נקודות מבט שונות ומתעתעות על המציאות. בתוך כך, עבודות הווידאו שלי משמשות מרחב לתיעוד הניסיונות והתנועה של החומר הקרמי, לצד תיעוד של אלמנטים אחרים השוהים באותן נקודות בלימה. יצירת התעתוע, השיבוש המזערי הזה, המערער את המוכר, הופכת עבורי למרחב עבודה ולמקור של סיפוק.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

בסטודיו מצטברים חומרי גלם קרמיים, אובייקטים שאספתי בטיולים ליד הבית ובטבע, כלי עבודה, רשתות, שאריות של ניסויים קודמים וגאדג’טים שונים שנרכשו און ליין, כולם ממתינים לרגע שבו יהפכו לחלק מתהליך חדש. תהליך העבודה נע במחזוריות בין סדר לכאוס. אני זקוקה לשקט ויזואלי ולסידור ולניקיון של הסטודיו כדי להתחיל לנשום וליצור, להתנסות, לחקור שליטה בתוך חוסר שליטה. עם תחילת העבודה המרחב מתבלגן ומתפזר. אני מרשה לעצמי לפעול מחוץ למה שמוגדר כנכון, צפוי או מותר. בהמשך מתהווה תנועה הפוכה: איסוף, סידור והתחלה מחדש – מחזוריות מתמשכת בין איסוף להתפרקות. ברקע מתנגן לעיתים קרובות פלייליסט קבוע שמתחיל ב־I Follow Rivers של רוני אלטר וממשיך הלאה ברצף אקראי.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

אין לי שגרה קבועה; העבודה נעה במקצבים משתנים, בין ימים ארוכים ואינטנסיביים בסטודיו לימי השהיה, התבוננות פסיבית והקשבה. אני משאירה מקום מודע ליד המקרה: גם כשאני מגיעה עם כוונה חומרית ברורה, תשומת הלב יכולה להימשך לאלמנט אקראי שייקח את העבודה לכיוון בלתי צפוי.

על מה את עובדת בימים אלה?

אני עובדת במקביל על שני מהלכים מרכזיים: ברמה החומרית אני חוקרת את תרגום האריג ופעולת המחט והחוט לשפה קרמית דרך רקמה וסימון על חומר. במקביל, אני מפתחת עבודת וידאו המתעדת צמחים ואובייקטים המתנופפים ברוח ומחפשת את הרגע שבו התנועה נעצרת ונבלמת – רצף שבו כוח אחד מניע אותם וכוח מנוגד מעכב ומחזיק אותם מלהשתחרר.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

החיפוש הזה מביא אותי לעיסוק ממושך בנקודת בלימה, שהייה על סף שינוי. זהו מרחב ביניים פיזי ותודעתי שבו החומר מתקיים בין לבין, למשל, בין קרקע יציבה לתנועה באוויר. זהו מקום שבו המתח נותר חי והדברים אינם נפתרים; רגע שבו היציבות כבר מתחילה להיסדק, אך האובייקט עדיין תלוי בין אחיזה לשחרור.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?  

לאחר תקופה ארוכה מאז השבעה באוקטובר, שבה התקשיתי לקיים רצף יצירתי, חזרתי אל הסטודיו. החזרה הנוכחית מתאפיינת בשיבה לעבודת גלגל ולמגע ישיר עם החומר, שדרכו אני חוקרת את פעולת הרקמה הקרמית כפרקטיקה מדיטטיבית: פעולה קצבית של סימון, חריטה ופציעה עדינה של המשטח.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

העבודה עד כלות II  / נקודה ירוקה עוסקת במתח שבין חיים לכליה ובתהליכי זיכרון. עבודת הווידאו מציגה שרידי פרח שעווה מנותקים מאדמה, תלויים בין שמיים וארץ ונעים כמטוטלת באי ודאות. לצידו מופיע צמח הרוזמרין במצב של קיפאון והתפוררות. הרוזמרין, המסמל זיכרון, נאמנות ואהבה, נקשר עוד במחזה המלט לזיכרון ולמוות: "There's rosemary, that’s for remembrance. Pray you, love, remember"
הדיאלוג בין התנועה של פרח השעווה לדממת הרוזמרין מהדהד מחזור חיים שבו הזיכרון נותר גם כשהכיליון מפנה מקום לשינוי. נקודת המוצא לעבודה הייתה עציץ פורח שקיבלתי מחברה שחוותה אובדן כבד בעקבות השבעה באוקטובר. תהליך נבילתו האיטי חשף את היחסים המורכבים בין שורשים לאדמה – מי אוחז במי – והוליד יצירה שבה זמן, חומר וזיכרון שזורים זה בזה בתוך תהליך מתמיד של השתנות ומחזוריות.