ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
מיכל שכנאי
אמנית ואוצרת
היכן ממוקם הסטודיו שלך?
בחצר הבית בקריית טבעון
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
עיסוקי המרכזי ביצירה נסוב סביב זיכרון, זהות ומערכות האמונה שמעצבות את החברה הישראלית. עבודתי נובעת מהביוגרפיה האישית שלי, אך מתרחבת לשאלות רחבות יותר, בין היתר על האופן שבו טקסים, סמלים ואובייקטים יוצרים משמעות קולקטיבית. במרכז העשייה שלי עומד ניסיון לבחון מחדש את האתוס שבתוכו גדלתי – לפרק אותו, אך גם להחזיק את המתח שבין ביקורת לגעגוע. אני עובדת עם חפצים, דימויים וחומרים מתוך התרבות הישראלית, ומעבירה אותם תהליך של שינוי והסטה מהקשרם המקורי. דרך פעולות של איסוף, עיבוד ושיבוש, הם הופכים למעין שרידים – עדויות תרבותיות טעונות שמזמינות מבט חדש. העבודה שלי נעה בין פאתוס לאירוניה, בין אישי לקולקטיבי, ומבקשת לאפשר התבוננות מורכבת – כזו שמכילה כאב, ספק, אך גם רגעים של הומור והתרחקות.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
הסטודיו שלי הוא מעין מעבדה – מרחב שבו נאספים אובייקטים וחומרים שצדו את עיני, מהרחוב, מחנויות ומשווקים. כדי שאובייקט ייכנס לסטודיו, הוא צריך לעורר אצלי איזשהו חיבור פנימי. לעיתים הם מונחים שם שנים, ממתינים לרגע שבו ימצאו הקשר חדש – מפגש עם אובייקט או חומר מעולם אחר שיפתח אותם למבט אחר. בתהליך העבודה אני יוצרת חיבורים היברידיים בין חפצים וחומרים ממקורות שונים, ולעיתים מתערבת בהם באמצעות תוספות של אור, או מעבירה אותם דרך מצלמה והופכת אותם לחלק מקולאז' וידאו ואנימציה. הדימויים נעים בין חומרי לדיגיטלי, בין ממשי למעובד. זהו תהליך שאין לו התחלה או סוף ברורים, ואין לו נוסחה קבועה – הוא מבוסס על הקשבה, על צירופים בלתי צפויים, ועל גילוי מתמשך.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
בשל העיסוקים הרבים שלי כאוצרת וכמרצה, אני שומרת באדיקות יום עד יומיים בשבוע לעבודה בסטודיו. אלו ימים שבהם אני מתנתקת, מכבה את הטלפון וצוללת לעשייה – לחיפושים, לניסויים ולמשחק עם חומרים ודימויים. מהבוקר ועד הערב העבודה נעה בין עבודה פיזית עם חומרים ואובייקטים, ובין עבודה מול המחשב על הדמיות, עריכה ועיבוד של וידאו ודימויים. לצד אלה, יש גם את הצד הפחות גלוי של הפרקטיקה: עבודה משרדית שנלווית לקריירה של אמנית. המעבר בין העולמות – חומרי ודיגיטלי, אינטואיטיבי ומובנה – הוא חלק מהותי משגרת העבודה שלי.
על מה את עובדת בימים אלה?
בימים אלה אני עובדת על גוף עבודות חדש המשלב בין וידאו, פיסול ומיצב. אני עוסקת בחומרים ארכיוניים מהעשורים הראשונים של המדינה – בעיקר דימויים מתוך אלבומי תצלומים, עבודות אמנות וחומרים חזותיים שנוצרו כחלק מבניית הנרטיב הלאומי. את החומרים הללו אני אוספת, מפרקת ומעבדת מחדש באמצעות קולאז' וידאו, אנימציה ועבודה עם אובייקטים פיזיים, כך שהם נטמעים בתוך מיצבים רב־שכבתיים.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?
בתקופה האחרונה העבודה שלי נעשית יותר רב־מדיומית ורב־שכבתית. הווידאו כבר אינו עומד כעבודה עצמאית בלבד, אלא הופך לחומר שנכנס אל תוך המיצב – מוקרן על אובייקטים, חודר לחלל ומשנה את האופן שבו העבודה נחווית. במקביל, החומריות עצמה נעשית פגיעה ושברירית יותר, ולעיתים נושאת בתוכה תחושה של גוף, זיכרון או שריד. אולי השינוי המרכזי הוא לאו דווקא בחומרים עצמם, אלא באופן שבו אני מחזיקה את המתח בין ביקורת לחמלה – בין פירוק של האתוס ובין הרצון להבין מה נותר ממנו, ומה ניתן לחשוב דרכו מחדש.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
העבודה “בשיר ובעמל” היא הצבת מדפים שיצרתי במיוחד עבור הביאנלה. היא מורכבת ממקבץ של אובייקטים – חלקם עבודות חדשות וחלקם עבודות קודמות – שמתחברים יחד למערכת אחת, כמו ארכיון חי או מכונה שמזינה את עצמה. העבודה נולדה מתוך עיסוק מתמשך שלי באתוס העבודה ובהיסטוריה של ההתיישבות העובדת, כפי שהם נטמעו בתרבות הקיבוצית והמושבית. האובייקטים – הפרה החולבת, הלול, הקלשון שהפך למנורה, הממטרה שהתאבנה בתוך בטון, דיוקנו של בן־גוריון המגיח מתוך מכל חלוד, הגרזן המונף, האקורדיון שממשיך להסתובב, וצמת החלוצות הצומחת מתוך כד – הם סמלים מוכרים, אך גם טעונים מחדש דרך ההצבה. כולם יחד יוצרים מערכת שהיא בו־זמנית מכנית, גרוטסקית ומכמירת לב – מעין מכונת־עמל שממשיכה לפעול, גם כשהמשמעות המקורית שלה כבר נסדקה. במרכז ההצבה נמצאת עבודת וידאו בלופ סגור. בדומה למנגנונים של שעוני קוקייה ישנים, גם כאן המשק “מתעורר לחיים”: עצים מצויים בתהליכי צמיחה שונים, בעלי חיים מופיעים כחיות מכניות. האדם, החיה והמרחב החקלאי מתלכדים למערכת אחת, מחזורית, יומיומית, שנעה בין חיוניות לשחיקה. זהו לופ שאין לו התחלה ואין לו סוף – מחזור שמסתיים לרגע רק כדי להתחיל מחדש.
