מעשים וימים, ביקור סטודיו: מריה מרפלד

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

מריה מרפלד

אמנות רב תחומית, עובדת בטכניקות וחומרים מגוונים במדיום וקנה מידה שונים

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

מתחם התחייה 14, ביפו

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אמנית ומעצבת

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

מוזיקה, היא נוכחת כל הזמן. קירות הסטודיו מכוסים בסקיצות, רשימות, מחשבות, השראות ועבודות בדו ממד ובתלת ממד. צורת העבודה שלי מכתיבה את מבנה הסטודיו שמחולק לשלושה אזורים: בכניסה האזור "המלכלך" הכולל כיור וכלי עבודה; במרכז הסטודיו אזור הפיתוח שבמרכזו שולחן גדול ומואר המוקף ספרים. החלק הפנימי ביותר הוא החלק בו 'חונות' עבודות שחזרו או ממתינות ארוזות להיות מוצגות, עבודות שנעשו לאורך השנים והן פשוט שם, וגם קופסאות רבות המכילות, בחלקן, סקיצות, מודלים, טסטים של עבודות שהוצגו, חלקן הן של רעיונות שהתחלתי לפתח וממתינים שאתפנה אליהם.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

אני מגיעה לסטודיו בשעה מוקדמת מאוד ונהנית מתחושת הראשוניות שיש בתחילתו של היום. העבודה שלי נעשית בשלבים, כך שתמיד יש דברים בתהליך, בין אם לניסור/חיבור/ליטוש, או צבע/ייבוש וכו'. בנוסף, תמיד ישנם נושאים בהם אני רוצה להתעמק עוד קצת ודורשים מחקר נוסף. לכן כל עמדות העבודה בסטודיו בהפעלה מתמדת. אני מסיימת את העבודה רצוצה למדי ועם זאת, אני לא חושבת שקיימת תחושת אושר גדולה מזה.

על מה את עובדת בימים אלה?

אני פועלת בכמה מישורים במקביל. עיקר העשייה כרגע היא של בניית שני גופי עבודות חדשים. שניהם לתערוכות יחיד. שניהם מרתקים ושואבים אותי וזה ממלא ומשמח. זה גם מצריך הכנת מחקר, סקיצות, התנסויות, מודלים, שלבים בעבודה שאני מאוד אוהבת. בנוסף, לפניי כמה תערוכות שפתיחתן התנקזה לאותו פרק זמן, לקראתן אני סוגרת קצוות פרומים.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

התקופה האחרונה גרמה לי להתחפר עוד יותר בתוך תהליכים בהם אני מתעסקת. הראשון מתרחש בעת יצירה, השאיפה שלי היא חזרה למצב התחלתי, לתודעה של ריק, של אי-ידיעה, אי-הבנה, כדי לאפשר לעצמי פעולה ראשונית מתוך מבט טרי, תמים ונקי מהשפעות. השני מתקיים בעת עבודה בחומר גלם. כל חומר משאיר אצלי שאלות העולות במהלך העבודה ועל שאלות פתוחות אלה אני מנסה לענות בעבודה הבאה או כחלק ממחקר חומרי שאני עורכת באופן יזום. האסתטיקה באופן כללי היא מונוכרומטית ונובעת מהשתנות החומרים בהם אני מתעסקת, לדוגמה חיתוך עץ במיקומים שונים נותן לי כמה גוונים ואם מוסיפים עצים אחרים, הרי שקיבלתי קשת של גוונים.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?  

מה שהטריד אותי בעבר, ממשיך להטריד גם היום. חומרים שאינם מתכלים, אנחנו, כצרכנים שאינם יודעים שובע וכו'. אני ממשיכה לעבוד עם חומרי גלם טבעיים; עץ, מתכת, אריג או בשילוב של חפצים קיימים הנקרים בדרכי ומקבלים הזדמנות חדשה. זה נכון גם לחפצים בהם אני מזהה פוטנציאל לחומר גלם, כמו שקרה בעבודה המוצגת בתערוכה זו. לגבי קצב ואופן העבודה, משמח אותי לומר שאני חווה תחושה כללית של שחרור, כפי שלא חוויתי בשנים האחרונות. מאחר והתסכול (במיוחד ממגבלות היכולת האישית שלי להשפיע על מהלכים גדולים בסביבתי) כה גדול, הוא מדרבן אותי למימוש כל החלומות, השאיפות והרצונות באופן מידי. כל מה שהמתין, כרעיון או כסקיצה, מוצא עצמו כעת על שולחן העבודה וזה יוצר תחושה כללית של כוורת שלא נחה.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

זהו מרבד העשוי ממאות אריזות של פולי קפה שתפורות אחת לשנייה ויוצרות מקצב ודוגמה. האריזות החלו להיאסף בביתי עוד מתחילת הסגרים במהלך מגפת הקורונה. על חלק מהאריזות יש כיתוב שמצביע על ארץ המקור שבה נקטפו הפולים, בחלקן מקור הקפה נמחק תחת שמות מותגי השיווק השונים. ראיתי כאן עדות לטשטוש גבולות, ביטוי לגלובליזציה של המסחר בקפה (ובכלל) ולצמצום המרחקים הגאוגרפיים והתרבותיים בין עמים ומדינות, לכדי כפר קטן אחד. לעבודה שני צדדים ודואליות זו היא חלק מהותי בעבודה (לצערי, בשל מגבלות מקום ואילוצים נוספים, העבודה נעוצה לקיר ומוצגת רק מצידה האחד). קפה הפך בעבורנו למילה נרדפת להתעוררות, לדירבון. לצריכה שלו יש מחיר. וזהו הצד האפל של חומרי הגלם. אריזות הפולים העשויות מתערובת של אלומיניום, דבקים וצבעים, צפויות להתכלות רק בעוד כ-500 שנים. לחוסר היכולת שלנו למחזר את החומר שממנו עשויות האריזות, מתווספת תזכורת לתקופות חשוכות בהיסטוריה האנושית, של ידיים עובדות משועבדות. מכאן גם שם היצירה התעוררות (Awakening), המבקש להדגיש את המסר הכפול החבוי בפעולה.