מעשים וימים, ביקור סטודיו: נגה חדד

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

נגה חדד

צורפת

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

קיבוץ מעוז חיים

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני צורפת, חוקרת ואוצרת. כמעצבת תכשיטים אני עובדת לכל רוחב התחום, מתכשיטי יוקרה ועבודה עם מותגים מסחריים עד לצורפות עכשווית הנחיה של פרויקטי גמר והשתתפות בתערוכות אמנות, בשנים האחרונות אני גם מרכזת את המחלקה לצורפות במכון לאמנויות תל חי.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

הנוף הוא כלי עבודה מספר אחד שלי ביחוד נוף ילדותי בגליל העליון וכך גם אבן הבזלת והטוף הגעשי נוכחים בחיי ובעבודותיי ומהתואר הראשון ועד היום.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

אין לי שגרה. בשלוש שנים האחרונות תחושת חוסר השגרה התקצנה וקיבלה תפנית פחות נעימה. נעה בין עיצוב ומידול של תכשיטים להוראה ואוצרות ובזמן שנשאר אני יוצרת בסטודיו.

על מה את עובדת בימים אלה?

בימים אלא אני ממשיכה את פרויקט "משה בתיבה" שבו אני מטעינה בחפצים את ההיסטוריה המשפחתית שלי כדי שיעברו הלאה לילדיי. חלקים ממנו (אוסף כפיות) הוצגו בביאנלה הקודמת.  אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

בתור משהי שגדלה בחברה חקלאית אני תוהה הרבה על השאלה מה אנחנו מגדלים, מה זרענו ומה אנחנו קוצרים היום, איזה דפוסי מחשבה אנחנו זורעים בילדנו. מה נשתל בנוף ובתרבות בלי ששמנו לב ואיזה תפיסות חדשות ינבטו.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

הנושאים אותם הנושאים, המציאות והקצב שלה השתנו, המבט שלי על הגליל בהחלט נהיה כואב יותר.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

העבודה על שדה החלה ב-2022 אבל קיבלה משנה תוקף מתוך הכאב העצום שהתפרץ באוקטובר 23 על כל מה שנשרף והרצון הילדי להחזיר אחורה את הזמן, למציאות שקל לעצום מולה עיניים. הטוף הוא חומר נעלם, ממלאים איתו שטחים "מתים" כאלה שלא רוצים לטפח,  הוא נולד מלבה והניסיון להחזיר אותו אחורה למקור שלו גורם לו להפוך לזכוכית שחורה ושברירית, השדה אם כן הוא שדה שרוף וכואב, עד שלא נכיר בכאב של כולנו ונבין שצריך להסתכל קדימה ולשתול מציאות אחרת לא נצליח לגדל מציאות חדשה.