מעשים וימים, ביקור סטודיו: נגה סלה

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

נגה סלה

צורפת ואמנית רב תחומית

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

קיבוץ דפנה, גליל עליון

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני יוצרת מתוך רגש ונרטיב. הפרקטיקה שלי מפגישה בין מתכות קשיחות לחומרים אורגניים ושבריריים מהטבע, כמלאכת אריגה של רוח ואדמה. חלק מהיצירות שלי דינמיות: הן משמרות את הרגע, אך נותרות פתוחות להשתנות, להזדקנות ולתנועה של החומר האורגני לאורך הזמן.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

הסטודיו שלי מוקף עציצים, אני אוהבת להכניס את הטבע פנימה. סביבי נוכחים המון אוצרות שאספתי מהטבע לאורך השנים – ענפים, מלח, אלמנטים יבשים וצורות אורגניות שנותנים לי השראה חומרית ומבנית יומיומית. בסטודיו יש לי תמונת ילדות מגיל ארבע עם מיכל סלה ז"ל, אחותי הגדולה. בתמונה אנחנו יושבות על ספה בסלון ויוצרות שרשרת צדפים, השרשרת הראשונה שהכנתי בחיי. התמונה הזו מהווה לי השראה ליצירה מתוך חיבור רגשי. ​הסטודיו שלי שוכן קרוב לנחל דן וכאשר אני יוצרת בתוכו אני חשה זרימה והשתנות תמידית. הטיולים היומיים שלי בחוץ הם חלק בלתי נפרד מפרקטיקת היצירה – הם המרחב שבו הראש מתנקה, הלב מתמלא, הדמיון מתפתח והיצירה הבאה נולדת.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

שגרת העבודה שלי משתנה, באופן התואם לחוסר השגרה של סביבת מגוריי בקו העימות. המלחמה הביאה איתה חוסר יציבות וטלטלות, פוניתי מביתי בצפון, בן זוגי נשלח לשירות של מאות ימי מילואים בחזית ולאחר שנדמה היה שהסערה חלפה, אחי הגדול נהרג בתאונת דרכים. מתוך שגרה משתנה של כאב, אני יוצרת ריפוי.

על מה את עובדת בימים אלה?

אני מכינה תכשיטים בהזמנה אישית ונערכת בימים אלה למעבר לסטודיו חדש ונוח יותר.
במקביל, בימים אלה אני מפסלת כד בטכניקת השעווה הנעלמת, עשוי דמויות קטנות. כל דמות היא זיכרון מאדם קרוב אלי. פיסול של זיכרונות ורגשות. הכד הוא יצירת המשך של יצירה קודמת שלי – סדרה של שמונה סיכות מכסף, זיכרונות מאחותי מיכל.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותף בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

בתקופה זו אני עוסקת בשאלה של הקשר בין חיים למוות, דרך יצירה ואומנות, המאפשרות לי לגעת בכאב דרך חומר.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

המסע שלי כיוצרת עובר דרך מגוון רחב של חומרים: זכוכית, חרס, ציור, לבד, שזירה ועוד. קצב העבודה שלי משתנה בתקופה האחרונה בגלל המלחמה והחזרה לצפון. אני בוחרת להתמקד כרגע יותר בצורפות המשלבת מתכת וחומרים מהטבע. יצירה דרך החומר תומכת בי ומהווה לי עוגן בתוך המציאות המשתנה.

ספרי על העבודה שאת מציגה בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

שתי השרשראות שלי המוצגות בביאנלה הן חלק מסדרה של שבע יצירות, דיאלוג בין חיים ומוות. את העבודות יצרתי לזכרה של אחותי, מיכל סלה ז"ל שנרצחה בידי בן זוגה ב-2019. שתי השרשראות מייצגות את המתח התמידי שבין הבחירה בחיים למוות, דרך זיכרון ילדות משותף שלנו.

‏‎שרשרת החיים: ההשראה לצורת המעוין הגיעה ממשחק המחשב "סימס" המדמה בנייה וניהול של חיי אדם, בו אני ומיכל שיחקנו רבות בילדותנו. במשחק, מעל ראשן של הדמויות, מרחף מעוין המשנה את צבעו בהתאם למצבן הרגשי (ירוק לטוב, אדום למצוקה).
‏‎בעבודתי המעוין מדמה ״כלוב רגש" פיזי. בתוך הקונסטרוקציה חי לו צמח אוויר חי. הצמח במראהו מדמה שורשים חשופים המחפשים אדמה יציבה להיאחז בה, מנסה לחמוק מתוך הכלוב כדי לחיות. עבורי הצמח החי בתוך המבנה הנוקשה מסמל את הבחירה האקטיבית בחיים ואת כוח החיות שמנסה לפרוץ גבולות. בביאנלה צמח האוויר הינו ללא מים ועל כן קמל לאט לאט בתוך ארון הזכוכית של המוזיאון בניגוד לחיות הזיכרון שלי.

שרשרת המלח: ניסרתי ענף עץ שחי בים המלח. כל חוליה היא עץ יפה, חי, עדין ושברירי אשר נעטף לנצח סביב מלח מים המוות. ניתן לראות שאותו עץ נסדק, אך באותה נשימה, המלח איחד אותו למשהו שלם. משהו תמיד יהיה חסר.

שרשרת המוות (שאינה מוצגת בביאנלה) היא הצמד של שרשרת החיים. כל חוליה בשרשרת מעוצבת ככדור אליפטי לבליעה, אך במבט קרוב היא כלוב ציפורים סגור עשוי כסף. בתוכו הנחתי טחב שעליו גידלתי גבישי מלח. בניגוד לצמח האוויר השואף החוצה, המלח בתהליך ההתגבשות שלו מסמל עבורי את הקיפאון, את הצריבה ואת המוות.

‏‎העבודות מנהלות דיאלוג חומרי וצורני בין החי למת, בין הפרא למתורבת ובין הזיכרון החי והצומח לבין האובדן הקר והקבוע.

ביערות העצים מתקשרים מתחת לפני השטח באמצעות שורשיהם שמתחברים. בשנים האחרונות אני מרגישה שאני לומדת לתקשר עם אחותי כמו שהעצים מתקשרים. תקשורת שהיא מתחת לפני השטח ולא נראית לעין, זהו סוג תקשורת שונה ממה שהייתי רגילה. מאז לכתה, אני אוספת כל פיסת חיים הקשורה אליה.

"אני מרגישה כמו עץ, לפעמים הרוחות נושבות, העלים מתפזרים והגזע מתנדנד, אבל השורשים שלי חזקים."
מיכל סלה ז"ל.