מעשים וימים, ביקור סטודיו: נדיה עדינה רוז

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

נדיה עדינה רוז

אמנית פלסטית, משוררת, מאיירת ומרצה לאמנות

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

אני עובדת בסדנאות האמנים תלפיות בירושלים

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני יוצרת מיצבים ובונה אובייקטים שניתן לכנותם "פיסול רך". בחרתי לעבוד עם טקסטיל כחומר שאינו מקובע במהותו ומשתנה. לעתים אני משתמשת ברדי-מייד כמו שמיכות, כריות וסדינים.
עבודותיי עוסקות בעולם הסוריאליסטי של אגדות, מתכתבות עם מחוזות ילדותי, נוגעות בחוויית ההגירה והנדודים, במעבר בין מדינות ותרבויות. אני מתייחסת לנופים ומראות הטבע כאחד המרכיבים שבעזרתם בן אדם מגדיר את עצמו ומפרש את העולם הסובב אותו.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

לרוב אני עובדת על הרצפה – מפלס ששום דבר אינו יכול ליפול ממנו – ומרכיבה עבודות על הקיר. הרצפה והקיר ניצבים זה מול זה, כמו חלקי תשבץ, ובנקודת המפגש ביניהם אני נוכחת כאות המשותפת. הסטודיו ממוקם בסדנאות האמנים, והידיעה שמעבר לקיר עובדים אמנים נוספים שפותרים את התשבצים המרחביים והצורניים שלהם, מגבירה את קצב העבודה.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

השעות הטובות ביותר עבורי הן מחמש אחר הצהריים ועד חמש לפנות בוקר. אם איני מלמדת למחרת ואינני צריכה לקום מוקדם – זה בדרך כלל מה שקורה. בתהליך העבודה אני רוצה לומר משהו, החומר מספר משהו אחר, והסטודיו מתמלא ברעש. אחר כך אנחנו מבינים טוב יותר זה את זה ומתחילים לדקלם יחד.

על מה את עובדת בימים אלה?

אני עובדת על יצירה חדשה שמציבה בפניי תעלומות טכניות רבות, ובו בזמן פותחת אפשרויות חדשות.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

אני עוסקת באדמה, בשכבות התודעה, במעגל החיים ובטרנספורמציה של חיים למוות ובחזרה.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

הזמן משתנה במהירות כה רבה, שקשה להתעכב על פרטים. כמו בגלגל אופניים הנע במהירות, קשה לספור את החישורים. אפשר לראות את שובל התנועה, להרגיש את הרוח ולעסוק בתנועה עצמה כדי לא ליפול.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

כתב ידם של הענפים, מייצב פיסולי מורכב מגדמי עצים וענפים מפוסלים מבד דמוי עור, המוצבים בשורות זו מעל זו.
בהיותי גם משוררת הכותבת בשפה שאינה שפת אם, אני נוטה לפענח את הסביבה כאוסף של אותות, הירוגליפים וכתבי סתרים שנועדו לתקשר איתנו, להעביר מידע ולתווך בינינו לבין העולם. כך הצורות של העצים יוצרות רצף שהעין תופסת ככתב על מרכיביו הגרפיים השונים, בדומה ל- Asemic writing , כשהטקסט נבחן על פי עיקרון שמוסתר מן המתבונן ומשמעותו נקבעת באמצעות תפיסתו האינטואיטיבית של הקורא. אני חווה את המרחב הנפרש מעלינו כספרייה עצומה של מסרים ורעיונות. כמו אנטנות קוסמיות, ענפי העצים קולטים ואוספים ידע מגבהים שונים. כל ענף, בגובהו הייחודי, מחזיק בסוג אחר של מידע ויוצר מעין טקסט תלת-ממדי.