מעשים וימים, ביקור סטודיו: נועה לי שקד

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

נועה לי שקד

בתפר שבין עיצוב תכשיטים, עיצוב תעשייתי ואמנות.

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

בבית שלי ביפו. לכל חלל יש חלק בתהליך: הרעיונות באים במקלחת ובחדר השינה, העיצוב והמידול בסלון, היצירה בשולחן הצורפות. במרפסת נמצאים כל הפלסטיקים והספריי שצריכים אוורור.

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

ברמה האישית, הרבה מהעבודות שלי עוסקות באיזשהו אופן באהבה ורעל, ביחסים בלתי אפשריים. אני אוהבת לערבב בין עולמות וליצור קונפליקטים והתנגשויות. מעניינים אותי חיבורים בין דברים שיש ביניהם קשר, אבל מעוררים תחושות סותרות: יפה ומטריד, מצחיק וכואב. אני פשוט אוהבת קיטש וטראש. מלבד זה אני אמנית רחוב. באמנות הרחוב יש לי המון חופש לבחור מה אני עושה ואיפה, להיות יותר פלייפול ועם פחות ביקורת עצמית. אלו שני חלקים משלימים בזהות, החלק שאוהב תערוכות ומוזיאונים, והחלק שתמיד מרגיש קצת אנדרדוג. אני זקוקה לשניהם.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

אני בלאגניסטית, אז זה יכול להיות הרבה דברים. אבל כנראה שתהיה מוזיקה או פודקאסט, כלי צורפות, פריטים קטנים שאספתי מהרחוב, משהו לנשנש, והחתולה היפה שמעיפה לי דברים מהשולחן.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

כל יצירה מתחילה מתוך רגש או רעיון ראשוני שמתגלגל איתי לאיזה זמן. אני מחדדת אותו עד שהוא מתחיל להתבהר. אני יודעת שהגעתי לדבר הנכון כשאני מרגישה בגוף התרגשות לצד התכווצות. כלומר, שאני מרוצה אבל שהבטן שלי גם קצת מתהפכת. זה הקיו שלי. משם אני מתחילה לחשוב איזה חומר, שפה עיצובית וטכניקה ישרתו את הרעיון בצורה הטובה ביותר, ואז עוברת לסקיצות ברישום ובחומר. אין לי שגרת עבודה קבועה, כל יצירה מכתיבה את אופן העבודה המיוחד לה. אני כן צריכה דדליינים, זה מפקס אותי. אני עובדת עד הרגע האחרון, את ההצעה לביאנלה הגשתי 12 דקות לפני הדדליין.

על מה את עובדת בימים אלה?

הלו, זה סוד  🙂

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

אני משתמשת בעיקר בפליז ובכסף, וברוב היצירות משלבת טכנולוגיות תעשייתיות כמו הדפסות תלת-ממד, יציקות וצריבה פוטוכימית, עם צורפות מסורתית ועבודת יד. אני עוסקת עכשיו בעיקר באובייקטים שיש להם זיקה לגוף (אגרופן, שריון, מסרק), ובמתח שבין משיכה לאי נוחות. מה נחשק, מה מגעיל, ומה קורה כשמערבבים ביניהם?

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

כשהתחלתי להשתמש בבינה מלאכותית חוויתי משברון. התוצרים היו כל כך טובים שזה פשוט תסכל אותי, הקלות שבה אפשר להחליף אותי. אבל בסוף זה נתן לי דרייב ליצור את מה שה-AI  עדיין לא יכולה. פחות אמנות דיגיטלית, יותר יצירות פיזיות שמתקיימות בחלל ובמרחב, בחומרים שונים. אני רוצה שידעו שהיצירה קיימת במציאות ואני יצרתי אותה, גם אם היא לא מושלמת. במה מותר האדם מן הבינה? מגע היד והטעויות הקטנות הן אלו שהופכות אותה לשלי.

ספרי על העבודה שאת מציגה בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

היצירה היא שריון עשוי מדבורים מפליז, בהשראת שריוני הקשקשים והשרשראות שהיו בשימוש כבר מתקופת העת העתיקה. עניינה אותי מערכת היחסים המורכבת בין האדם לדבורה. הדבורים קריטיות למאזן האקולוגי, הן מאביקות פרחים וצמחים. בשנים האחרונות מספרן פוחת והן מצויות בסכנה, שעלולה לסכן גידולים חקלאיים רבים. אנו זקוקים להן. הן גם מייצרות דבש שאנו לוקחים.
הדבורים נודעות בהיותן עמלות וחרוצות. הן פועלות כחברה מלוכדת, ובסולידריות מופתית בונות יחד את הכוורת ודואגות לשרת את כל צרכיה. ביצירה שלי הן בונות יחד שריון. השריון לכאורה נועד להגן על הגוף, אבל במקום להגן עליו, הוא עוקץ אותו.
רציתי ליצור ביצירה דיסוננס – תחושת הגנה וביטחון מול הפחד להיעקץ. משהו שהוא גם מושך אסתטית וגם מרתיע, ושהצופה יוכל לדמיין איך זה להיעקץ בכל הגוף, להיות מצופה דבורים. יש אנשים שימותו מעקיצת דבורה, וגם הדבורים עצמן מתות לאחר שהן עוקצות. נוצר איזה מעגל של הגנה והרס; מי מגן על מי, מה נשאר אחרי כן?