מעשים וימים, ביקור סטודיו: סיטאר בלבן

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

סיטאר בלבן

אמנות זכוכית

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

מצפה חרשים

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני אמנית זכוכית החוקרת באמצעות עבודתי את הקשרים בין זיכרון, זהות ומלאכות יד מסורתיות. אני שואבת השראה מסיפורים משפחתיים, מדפוסי רקמה ואריגה ומתרגמת אותם לאובייקטים בזכוכית, היוצרים דיאלוג בין שבריריות לחוסן, בין עבר להווה ובין האישי לאוניברסלי.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

בסטודיו יש קולות של טבע וקולות של עבודה: ציוץ ציפורים, האש הבוערת, נקישות הזכוכית והמים המקררים אותה. מחברות סקיצות, טקסטים, צבעים, עבודות בתהליך ועבודות שכבר הסתיימו. יש בו גם אנשים – שיחות, התייעצויות ומפגשים שמזינים את היצירה. זהו מרחב שנע בין פנים לחוץ, בין טבע, זיכרון וחומר.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

שגרת העבודה שלי נעה בין סדנת הניפוח לסטודיו האינטימי שלי. ניפוח זכוכית דורש הרבה פיזיות, עבודת צוות ורמת ריכוז גבוהה, אני חייבת להיות ב"כאן ועכשיו", אחרת העבודה עלולה להיסדק או להישבר או גרוע מזה אני עלולה להיפצע. לעומת זאת, העבודה בסטודיו, עם ההדפסים, המבער והחומרים השונים, מאפשרת לי פעולה הפוכה, להיות עם עצמי. יש בה משהו איטי, שקט וכמעט מדיטטיבי. אני זקוקה לשני המצבים האלה באותה המידה. הם משלימים זה את זה ומזינים את תהליך העבודה שלי.
בתוך המעבר בין שני המצבים האלה אני פועלת דרך חיפוש מתמשך. אני אוהבת להיות בתהליך של מחקר, ניסוי ותהייה, ומנסה שוב ושוב עד שאני מרגישה שהחומר מדבר בשפה שאני מחפשת. אני לא נאמנה לטכניקה אחת, אלא משלבת בין ניפוח זכוכית, עבודת תנור ומבער ומחברת ביניהן עם טקסטיל וחומרים נוספים. מבחינתי, כל רעיון בוחר את הטכניקה שמתאימה לו, ולא להפך.

על מה את עובדת בימים אלה?

כיום אני לומדת לתואר שני בזכוכית בטקסס. המחקר שלי עוסק בטראומה, שיקום וריפוי, ובוחן כיצד חוויה של שבר משנה גוף, זיכרון וזהות. אני יוצרת גופי זכוכית שאותם אני מרכיבה, מפרקת ובונה מחדש, ובאמצעותם חוקרת מה חסר, מה אינו יכול לשוב לקדמותו, ומה מוצא צורה חדשה. העבודות אינן מבקשות להסתיר את השבר, אלא לבחון כיצד הוא הופך לחלק ממבנה חדש.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

בתקופה זו מעסיקות אותי שאלות  כגון, מה אנו נושאים איתנו אחרי שינוי או שבר, וכיצד חומרים יכולים לבטא מצבים שאינם תמיד נראים לעין. אני מתעניינת בזיכרון לא כדבר קבוע, אלא כמשהו שמשתנה, מתפרק ונבנה מחדש עם הזמן. דרך העבודה בזכוכית אני חוקרת את המתח המתקיים בין שליטה ובין אי־ודאות, בין חומר שניתן לעצב לרגעים שבהם החומר מוביל את התהליך. שילוב בין זכוכית, טקסטיל וחומרים נוספים מאפשר לי לבחון יחסים של חיבור, תיקון, חוסר והשלמה

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?

אני חושבת שהחומרים נשארו זהים, אבל הפעולה השתנתה. אני אדם שונה, הסביבה שלי שונה, ובהתאם גם הצורך שלי להתבטא השתנה. אותם חומרים מקבלים היום משמעות אחרת, כי גם אני השתניתי.

ספרי על העבודה שאת מציגה בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

רוקמת מחדש, העבודה שמוצגת בביאנלה היא חלק מגוף עבודות רחב יותר, שבו כל עבודה מבטאת סיפור אחר שסבי היה מספר לי בילדותי, ואת השפעת הזמן על הסיפורים. הדימוי נבנה מתוך דוגמאות של רקמות שיצרה סבתי, אותן פירקתי והרכבתי מחדש לדמות האריה מאחד הסיפורים המשמעותיים ביותר עבורי. החיבור בין הסיפורים של סבי לעבודת היד של סבתי יוצר עבורי מפגש בין זיכרון, מלאכה וזמן.
כמו בשירו של הסיודוס, המדגיש את ערכה של היצירה כעמל מתמשך, גם העבודה בזכוכית דורשת מחויבות, שליטה ועדינות, לצד קבלה של הבלתי צפוי. היצירה עוסקת במחזוריות של מלאכה, זמן וזיכרון – כפי שגם הזכוכית עצמה יכולה להישבר, לשוב ולהתעצב מחדש, תוך שהיא נושאת את עקבות עברה.