ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
עדי ואן ולסן
אמנית רב תחומית
היכן ממוקם הסטודיו שלך?
הרצליה
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
אני פועלת דרך מחקר חומרי ומדיומלי, באמצעותו אני עוסקת בחומרים פיזיים ורגשיים בחיפוש אחר זהות ורצף. אני מתבססת בעבודתי על חומרים מהמציאות שסובבת אותי כאשר פעמים רבות הדימוי הצילומי הוא נקודת הפתיחה למהלכים שיבואו. תהליכי התמרה והפשטה הם חלק מהותי בתהליכים שלי, דרכם אני מבקשת לחשוף את המצוי מתחת לפני השטח – את הירושות הפיזיות והרגשיות שאנו נושאים, בוחנת אותן וחוקרת את השפעתן על ההמשכיות האישית והקולקטיבית. אני בוחרת חומרים באופן אינטואיטיבי ומשתמשת בהם כדי לפרק ולבנות מחדש את הנושא מבפנים. החיפוש עצמו חיוני עבורי – והוא במהות עבודתי.
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
הסטודיו שלי ממוקם בקומת הגג בבית שלי כך שנוף של עצים, בניינים ואפילו פיסת ים מלווה את העשייה שלי. וכמובן והרבה שמים, אוויר ואור ולעיתים שקיעות מרהיבות. מה גם שהסטודיו כל כך נגיש לי ואני יכולה לשהות שם בשעות ובזמנים ללא כל הגבלה. כמי שעוסקת ופועלת מתוך חיפוש, תחושת החופש שהסביבה הזו מעניקה לי היא חיונית עבורי. לצד זאת, היום יום של הבית שגם הוא מתערבב בתוך הסטודיו מקרקע ומעניק עוגן חשוב. מעבר לכך מאחר וכל פרויקט שאני עובדת עליו שונה במהותו הסטודיו שלי מצוי בתנועה מתמדת והחומרים המצויים סביבי (וכך גם הסדר הפנימי שלו) משתנה בהתאם לצורך.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
אני תמיד מתחילה מכתיבת בוקר. זה דבר שמאפשר לי להגיע נקייה ואני לא מוותרת עליו. וגם לא על שתי כוסות הקפה שאני שותה לפני שאני מתחילה את היום. מעבר לזה, כל יום נראה אחרת ואין שום חוקיות, למעט מה שמגיע מתוך התנועה הטבעית שמתרחשת בתהליך.
על מה את עובדת בימים אלה?
בימים אלה אני עובדת על שתי עבודות שונות. האחת היא פסל ״לביש״ שאותו אני יוצרת מחול ים ושקיות ניילון לטובת תערוכה שתתקיים בספטמבר. השנייה היא עבודת מיצב צילומי אימרסיבי תלוי מקום עבור תערוכת יחיד שתתקיים בסוף 2026. העבודה הזו היא עבודת המשך לתערוכת היחיד שהצגתי בתחילת השנה ב"מעבדה לאמנות" כאשר כעת אני שואפת להרחיב את המיצב, הן בפרקטיקות ההפשטה וההרכבה מתוכן אני פועלת ברמה הצילומית לרבות התרחבות לווידיאו וסאונד והן באופני ההצבה שיהפכו לפיסוליים יותר וישנו לחלוטין את מרחב הגלריה.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
אני עוסקת כעת בשכבות השונות המרכיבות את ההוויה והחוויה, על הנפרדות שלהן ועל נקודות החיבור ביניהן והשפעתן על המרחב הפנימי והחיצוני – הן קונספטואלית והן חומרית. מתוך התהליך הזה אני בוחנת כיצד העמקה של הפשטה ופירוק מייצרות מרחב חדש מבלי להתנתק רגשית ופיזית מהמקור.
האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?
התהליכים שלי המשכיים וספירליים כאשר כל עבודה או פרויקט מהווים סוג של הסרת שכבה לקראת ההעמקה הבאה. בחודשים האחרונים אני מתפתחת ביצירת עבודות גדולות ממדים תלויות מקום שמייצרות מרחב שלם. בתוך כך האינטנסיביות של העשייה גדלה ויחד עמה השאלות עמן אני מתעסקת סביב משמעותו של המרחב והאופן שבו אנו משפיעים עליו ומושפעים ממנו.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
העבודה רצף טריטוריאלי, הנה מיצב גופי פורצלן. העבודה מורכבת מאובייקטים מפורצלן לבן, המבוססים על תצלומים של בתים באזורי הרס, אותם אספתי מהאינטרנט לאחר אירועי השבעה באוקטובר. בתהליך מתמשך של החסרה, ומתוך רצון אינטואיטיבי לראות ״מה נמצא מתחת להרס״ חשפתי בהדרגה את קווי המתאר הפנימיים של הדימויים, עד ליצירתן של מפות טופוגרפיות של בית. כל בית הפך לטריטוריה בפני עצמה. בהמשך, מתוך רצון לייצר תנועה חדשה, באמצעות טרנספורמציה צורנית וחומרית העמקתי את תהליך ההפשטה עד ליצירתם של גופי פורצלן. הגופים, המבטאים תאי שטח, נחתכו ידנית והוצבו חשופים על הקיר, תלויים בסיכות תפירה דקיקות. כך, הם מתנתקים ממקום או מרגע מסוים בזמן, אך עדיין נושאים איתם את זיכרון המקור שממנו נוצרו.
העבודה שנעה על הציר שבין פירוק לבנייה, נולדה מתוך ניסיון לבחון ולארגן מחדש תפיסות אישיות וקולקטיביות של טריטוריה, בית וזהות, תוך הנכחת המתח והשבריריות הטמונים במבנים שאנחנו יוצרים. עבורי, העבודה מזמינה מבט איטי יותר. היא מבקשת זמן, פרספקטיבה, התקרבות והתרחקות, לגילוי הדרגתי של רצפים ומשמעויות.
