מעשים וימים, ביקור סטודיו: עומרי גולדזק

עומרי גולדזק

בין מחט לעור, בין אות למשטח

מראיינת: מעין נחליאלי | התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

עומרי גולדזק, קליגרף, מקעקע ואמן אותיות, פועל במרחב שבו שפה הופכת לחוויה גופנית וזיכרון מקבל צורה חומרית. מה שהתחיל כאהבה מוקדמת לאותיות התפתח לפרקטיקה אינטימית של קעקוע. מפגש טעון בין אמן לאדם, בין סיפור אישי לצורה חזותית. בשנים האחרונות עבודתו חורגת מגבולות הגוף אל אובייקטים ומרחבים: משרביות, טקסטיל ושטיחים, שבהם הוא ממשיך לחקור זהות, בית ושייכות. גולדזק מספר על המתח בין קרבה למרחק, על פחד וחשיפה, ועל הדרך שבה מילים, גם כשהן כמעט בלתי קריאות, נושאות בתוכן זיכרון עמוק ואהבה.

הסטודיו שלו נמצא באזור תעשייה בתל אביב, בין פנצ’ריות ומוסכים. אני מחפשת את הדרך בין הסמטאות עד שמגיעה לדלת ברזל גדולה. עולה שתי קומות בבניין ישן, צמחייה נשפכת ומרככת את הקשיחות של המקום. הדלת נפתחת והוא מקבל אותי בחיוך חם. “תיכנסי, תרגישי בבית”, הוא אומר. התחושה מיידית: התאורה רכה, וילונות לבנים, ריהוט וינטג’ וצמחייה ירוקה שמלטפת את העין. יש כאן משהו אינטימי, כמעט עוטף. הדרך שלו לקעקועים לא הייתה מובנת מאליה: "עבדתי בערך עשור בחינוך בלתי פורמלי, ואז, כשהבנתי שאני רוצה שינוי, ידעתי שאני חוזר ליצירה". האהבה לאותיות הייתה שם תמיד: "אני ילד של אותיות. מגיל חמש היה לי חשוב שהן יהיו יפות". הוא שקל לעסוק בעיצוב גרפי, אבל העדיף את המפגש האנושי. "השנה הראשונה הייתה מאתגרת. כל ערב הייתי הולך לישון ואומר לעצמי, מה עשיתי? הרסתי למישהו את היד”, הוא צוחק, "למרות שהם היו מרוצים". הקושי היה רגשי וגם טכני: “זו מכונה רוטטת, כבדה, העור זז ונושם. זה לא דומה לשום דבר אחר. לומדים את זה כמו פעם, כמו להיות שוליית נגרים". עם השנים הוא התחיל להרחיב את היצירה מעבר לגוף. "אני כבר עשור בתחום, והצבתי לעצמי יעד: בכל שנתיים לעשות שינוי". כך הגיע לעיסוק במשרביות, טקסטיל ושטיחים. "זה התחיל משיתוף פעולה עם חבר, מעצב תאורה. עניין אותנו איך אור פוגש את האותיות שלי, זה הוצג ביריד "צבע טרי" ומשם הדרך נפתחה לפרויקטים נוספים, כולל שיתופי פעולה אדריכליים.

על שטיח ובית

השטיח שהציג בביאנלה, הוא דוגמה ליצירה כזו: "אני אוהב שאנשים לא בטוחים מה הם רואים, יש כאלה שיגידו שזה תנ"כי, אחרים יגידו שזה ערבי". דרך אותיות שמתערבבות ושפות שלא תמיד ניתנות לפענוח, הוא משאיר מקום לאי-בהירות: “אני אוהב שלא הכול ברור, שם קורה משהו אמיתי”. מבחינתו הבלבול הזה הוא לב העניין: “גדלתי בבית מרוקאי וסורי. עברית וערבית התערבבו לי. לא תמיד ידעתי להבדיל. הערבית תמיד הייתה שם, אבל גם חונכתי לפחד ממנה”. גם השם שלו נושא את המתח הזה: "סבתא שלי קראה לי עומרי על שם השיר של אום כולתום 'אינתה עומרי' (אתה החיים שלי)". היחסים עם המשפחה עברו תהפוכות: "בגיל 18 שיניתי את שם המשפחה מאלקיים לגולדזק. היה לי צורך להתרחק". היום הוא במקום אחר לגמרי: "עכשיו אני בתהליך של חיבור מחדש".

השטיח, בת גלים 14, הוא חלק מהתהליך הזה: "זה מכתב אהבה למשפחה שלי, קוראים לו על שם כתובת הבית של סבתא שלי". במרכז השטיח מופיעה מילה אחת: "שימדורה. זו מילה שסבתא שלי הייתה אומרת לי. אני אפילו לא יודע לתרגם אותה, אבל יש בה המון אהבה. כמו חיבוק". המושג "בית" חוזר שוב ושוב: "אני מתעסק בזה כל הזמן, גם בעבודות וגם בקעקועים שעליי", הוא מצביע על חלקים בגוף, מתאר זיכרונות: “אריח מהמקלחת של סבתא שלי, מבנים מבת גלים. זה לא בית פיזי. זה בית שנחרב ונבנה כל הזמן. גירושים, מעברים. עוד מעט הולכים להרוס את הבית של סבתא שלי, לבנות שם מלון".

על קעקועים ומילים

אנחנו מדברים על ההבדל בין קעקוע לשטיח: "בקעקוע יש לקוח. בשטיח אני הלקוח של עצמי, וזה הכי קשה". הביאנלה הייתה עבורו רגע שיא: "לא דמיינתי שאגיע לזה, אבל זה גם מאוד חשוף. להציג עבודה אישית זה כמעט להרגיש עירום". הוא מתאר רגע מערב הפתיחה: "פתאום קלטתי שדוד ריב, שלמדתי עליו בבית ספר לאמנות, עומד מול העבודה שלי. זה היה מטורף".

למרות העיסוק היומיומי במילים, אין עליו קעקועים של מילים: "מילה זו התחייבות מאוד מדויקת. אני אדם שקשה לו עם החלטות”. הוא מספר שבשנה הראשונה עיצב לעצמו קעקוע של “אינתה עומרי”, אבל לא עשה אותו: "הרגשתי מוזר לשאת עליי משהו שאני יצרתי". יש לו גם גבולות ברורים: “אם תוכן קשה לי, אלים או רגיש מדי, אני לא מקעקע”, הוא אומר בפשטות. אחרי השבעה באוקטובר הגיעו אליו לא מעט שורדים להתקעקע הוא מספר בשקט: “אני לא מטפל, אני חלק מתהליך. אנשים מגיעים עם סיפורים על אובדן וטראומה. אני מנסה להיות עוד נקודה במסע שלהם".