מעשים וימים, ביקור סטודיו: עילית לכטמן

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

עילית לכטמן

אמנית רב תחומית ופסיכולוגית.

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

בחיפה

כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

אני אמנית פלסטית רב־תחומית היוצרת עבודות תלת־ממד, ציור ומיצבים מחומרים מגוונים. חומרי הגלם שבהם אני משתמשת אינם מקריים, הם מחדדים ומדגישים את הקונספט שאני מבקשת לבטא.
החומר לעולם אינו החומר המקובל או המוכר לאותו חפץ, אלא בחירה שמערערת ציפיות ויוצרת משמעות חדשה.

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

אני עובדת בשקט מוחלט. מקשיבה למחשבות ולרעיונות שלי. מכיוון שכל הבית הוא למעשה הסטודיו שלי, בכל אזור בבית ישנם החומרים והכלים המתאימים לסוג עבודה מסוים. אני משתמשת בעבודתי רק בחומרי גלם, לא בחפצים מוגדרים, ולאחרונה מתמקדת בתוצרי לוואי מתחום הרפואה, כמו פד גזה, אריזות אלומיניום של תרופות, עלוני תרופות, צינורות רפואיים ועוד. אני אוהבת להשתמש גם בחומרי בניין כמו מסמרים, חוטי מתכת, חצץ, זפת ועוד, וגם בחומרי תפירה, חוטים, סיכות וטקסטילים. חשוב לי שלכל כלי וחומר יהיה מקום מוגדר, שיהיה לי מרחב עבודה מאורגן ומואר. הסדר והארגון מאפשרים לי להתמקד אך ורק בתהליך העבודה ללא הפרעות או הגבלות. חשובה לי תאורה טובה.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

זמן היצירה הוא זמן קדוש עבורי, ובסדר עדיפות מאוד גבוה בחיי. תמיד ניגשת לעבודה בלהט יצירה, למרות שלא תמיד אני מרוצה מהתוצאה, מרגישה זכות גדולה לממש את רעיונותיי, הזמן קצר עבורי לייצר את כל הרעיונות. לכל עבודה יש מראש קונספט שאותו רוצה לבטא, מקדישה זמן רב לחשיבה ותכנון העבודה מראש, לפני שמתחילה ליצור. תמיד מתחילה בסקיצות, וכאשר לא מצליחה להגיע לתוצר הרצוי, אני מחפשת פתרונות חלופיים. מתעקשת לממש את התוכניות שלי, לעיתים מניחה לעבודה לכמה ימים וחוזרת אליה עם פתרונות חדשים. חשוב לי להציג בפני עצמי את שעשיתי למשך כמה ימים, כדי להתבונן שוב ושוב בתוצרים מזוויות שונות ובתאורה שונה.

על מה את עובדת בימים אלה?

בימים אלה אני עובדת במקביל על ארבעה פרויקטים. כולם תגובה אמוציונאלית לקיום הקולקטיבי: בונה חומת מגן מלבנים שעשויות מפד גזה. האם חומה מפד גזה אכן יכולה להגן, או שהיא פנטזיה או אשליה הנחוצה לתחושת ביטחון הקיומי? בונה את אל ההחלמה "איזיס", וכדים המאזכרים כדי חרס. את כל אלה אני בונה מאלומיניום של אריזות תרופות. הכדים כמכל לכאב ולפציעה; מציירת בפחם על עלוני תרופות את צעדת 946 האימהות השכולות. אורך העבודה מעל 50 מטר; מציירת בצבעים עזים את חיי היומיום שהם קריאה נואשת לשגרה.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

אחרי שבעה באוקטובר הכאב והאובדן היו הנושאים הבלעדיים בעבודותיי. בימים אלה ממש, אני מפנטזת על אשליה של מעין החלמה או ריפוי. בימים של כאב אין סופי ובלתי נסבל, אני שואפת בדרכי הצנועה לנסות להקל עלינו ולו במעט. אני עדין ממשיכה לצייר את מצעד האימהות השכולות בפחם על עלוני תרופות, ובמקביל יוצרת את אל ההחלמה איסיס מאריזות אלומיניום של תרופות. השימוש בחומרי גלם מעולם הרפואה, הוא ניסיון להנכיח גם את הפצעים בנפש ובגוף, וגם את השאיפה להתרומם מעט מהכאב הלא אנושי. חומרי הרפואה הם אוניברסליים, כתובים בשפות שונות ומטרתם אחידה כלפי כל בני האנוש. אני מייצרת מאלומיניום של תרופות גם כדים דמויי כדי חרס שנועדו להכיל ולקבור את הרע מכל.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם את עוסקת?  

היצירה בוערת בי. מאז ומתמיד יצרתי, אבל במשך כשלושים שנה נאלצתי להמעיט ביצירה כי הקדשתי את מרבית זמני לעבודתי כפסיכולוגית וכמרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה. בשנים האחרונות התפניתי ליצירה ואני מרגישה שופעת ברעיונות. כמו השתחרר סוף סוף שסתום היצירה.
שואפת לבטא מסרים רגשיים בעבודות, מתמקדת ברגשות אישיים ואינטימיים, שהם כנראה גם אוניברסליים. מאז שבעה באוקטובר אני יוצרת ללא הרף. שואפת לבטא ביצירתי את הרגשות הבלתי נסבלים שלי כאמא לחייל לוחם, אולי בזה קצת מרגיעה את עצמי ואולי גם מטשטשת את עוצמת הרגשות. זאת דרכי להעביר את המסרים שלי.

ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

עבודתי בביאנלה נבעה מרגשות שעלו בשבעה באוקטובר. שם העבודה, ארוחת ערב משפחתית בקיבוץ מכוון למעין ארוחת רפאים בקיבוצי העוטף. הערב לפני, לעומת הערב אחרי.  השולחן ערוך לארבעה, הכל במקומו, לא חסר דבר, ובערב של אחרי, נותרים ההעדר, הבהלה, הכאב, השבריריות, חוסר האונים, החרדה, האובדן. בחרתי לייצג את הערב שאחרי, בעזרת פד גזה – חומר עדין, כמעט נעלם, אך לא ניתן לקריעה. חומר מרפא, חובש פצעים, סופג דם ודמעות. מקור השם גזה בעיר עזה. בימי הביניים התחילו לייצר את הטקסטיל הזה בעזה ולכן שמו פד גזה.