מעשים וימים, ביקור סטודיו: ענת גולן

ענת גולן

כשתכשיט נוקט עמדה

מראיינת: מור גליק, התוכנית ללימודי מוזיאולוגיה ואוצרות בעיצוב, שנקר

בסטודיו קטן בלב הכפר הערבי אבו גוש, במרחק רבע שעה נסיעה מירושלים, הצורפת והמעצבת ענת גולן יוצרת אובייקטים מעוצבים לעילא, שמבקשים כל אחד בדרכו שלו, לספר סיפור ייחודי על מקום וזמן. גולן היא צורפת ומעצבת בוגרת תואר ראשון בצורפות ואופנה ותואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שניהם בהצטיינות, וחברת הוועד המנהל של עמותת הצורפות העכשווית בישראל. מתגוררת בנווה אילן, יוצרת ומלמדת באבו גוש.

אנחנו נפגשות כשבוע לאחר פתיחת לאומנויות ולעיצוב, ״מעשים וימים״, שם היא מציגה את עבודתה שמיני עצרת | מדליית זיכרון, 2025. עבודה זו, כמו רבות מיצירותיה נשענת על סמלים והקשרים מוכרים לצופה הישראלי.

אני מבקשת מענת לספר על הדברים שמניעים אותה בתהליך היצירה

הזהות הישראלית שלי ושל כולנו מאוד מעסיקה אותי והנושא הזה מעורר בי הרבה השראה, זה מעיין נובע ממש. אני לא צריכה לחפש רחוק. יש לי ילדים, אני מגדלת אותם בישראל על כל המשתמע מכך וזאת הדרך שלי לעבד את המציאות שאני חיה בה דרך פילטרים שמאפשרים שלי לשאול שאלות, לצד עיסוק בנוסטלגיה. אני מרגישה מאוד קשורה לישראל ועל הרגש הזה בדיוק התבססה התערוכה "אותות ומופתים", תערוכת היחיד האחרונה שלי שהוצגה לראשונה בגלריהB.Y5  באפריל 2025, ולאחר מכן הוצגה בבית הנסן בירושלים, עד נעילתה בסוף ינואר 2026.

אדר׳ לימור יוסיפון גולדמן אצרה את התערוכה והתהליך האוצרותי איתה ומולה היה מאוד מעניין. זאת לא תערוכת יחיד ראשונה שלי, אבל הקול קורא של B.Y5   דרש להגיש הצעה יחד עם אוצר, משהו שלא עשיתי עד אז. לרוב אני מציגה בתערוכות קבוצתיות שיש להם אוצר שיש לו כבר "ויז'ן" והוא יודע מה הוא מחפש. עם לימור התהליך היה אחר ומעניין, היינו יחד מההתחלה. לימור היא אדריכלית במקצועה וזה חלק גדול במהות ובתהליך החשיבה האוצרותי שלה. הזמנתי אותה להשתתף איתי והיא מצידה הדגישה את רצונה להכניס את נקודת המבט האישית שלה בעבודה המשותפת.

מצאנו את עצמנו, צורפת שעובדת בקטן עבור הגוף, ואדריכלית שעובדת בקנה מידה גדול שמכיל את הגוף, מנסות למצוא דרך לתווך את שני התחומים יחד. התערוכה עסקה בסמלים מקומיים שעוברים פירוק והרכבה מחדש, לאור המשברים שאנחנו חווים בשנים האחרונות. ניגשנו לקול קורא והתקבלנו עוד לפני השבעה באוקטובר. כמה חודשים לאחר מכן פרצה המלחמה. אחרי השוק הראשוני שעבר על כולנו, ערכנו את טקסט האוצרות כדי להתאים אותו למצב, וגילינו שכל נושאי הליבה כבר היו שם: המשבר, המתח, הסמליות והזהות הישראלית שעומדת למבחן, היה צורך לערוך רק כמה משפטים.

כיצד השפיעו המלחמה והמצב בארץ על תהליך העבודה?

התערוכה והיצירה הצילו אותי. היה דד ליין שצריך לעמוד בו, ותהליך היצירה עזר בעיבוד המציאות. בשלב מסוים הרגשתי תחושת שליחות ממש, לא רק ליצור עבור עצמי ולהבין דרך זה את המציאות אלא גם להציע לקהל הזדמנות לעבד את האירועים ולפרוק את התחושות שהצטברו. היו מספר לא מבוטל של מקרים שמבקרים פרצו בבכי במהלך שיטוטם בתערוכה, שהעבודות שימשו להם כטריגר לפגוש באופן בלתי אמצעי את הרגשות שהודחקו אחרי השבעה באוקטובר. אני תופסת את עצמי כמי שמתקשרת מסרים בצורה ויזואלית ופיזית, לכן כל הבחירות שלי בחומר, צורה וצבע נועדו להעביר מסר. השימוש בסמלים המוכרים שהקהל מזהה, כאלה שיושבים על הזיכרון הקולקטיבי, אפשר לי להתחיל את השיחה עם הצופה בנקודה מוכרת לשנינו, נקודה טעונה מראש. התערוכה לא הייתה אילוסטרטיבית ולא הציגה את הדברים אחד לאחד, אבל היה לה ממד פתייני – רצון לייצר אובייקט שמושך את הצופה לגעת, להתקרב, לסקרן אותו: זה מסתובב, זה מבריק, זה מושך את העין. בעצם ההתקרבות אני מאפשרת לצופה ללמוד משהו חדש על האובייקט ועל הרעיון שמאחוריו. העבודות שלי נשענות על זיכרון קולקטיבי, משחקות עם סמלים, הצופים מזהים את הסמל ואז מבחינים בטוויסט או באירוניה.

את מגדירה את עצמך כחלק מתנועת הצורפות העכשווית העולמית. מה זה אומר? איך זה בא לידי ביטוי באובייקטים שאת מעצבת?

מבחינתי, עיצוב, ובעיקר צורפות ועיצוב תכשיטים, הוא הארכה של הגוף. ככה אני תופסת את זה וכך התחנכתי בבצלאל. התכשיט הוא אמצעי חזותי להביע את דעתך, מחשבותייך, את הקשר לעבר ואת הרגש. לפעמים זה משהו מאוד אינטימי ולפעמים דווקא זהו אובייקט מוחצן ומובלט. מבחינתי זאת הפלטפורמה הכי מוצלחת לשמור על המתח העדין בין אמנות לעיצוב. ברגע שתכשיט נענד על הגוף ויש לו שימוש, הוא מנוכס לטובת העברת מסר. לא תמונה או פוסטר שתלויים על קיר, אלא אובייקט עם חיים, סיפור ומסר. האובייקט יוצא לרחוב ולא נשאר תלוי בגלריה. למרות שהאובייקטים שאני מייצרת לא נלבשים על הגוף ביומיום, אפשר לראות את פוטנציאל הענידה של האובייקט. האפשרות להיות נישא על הגוף, הופכת אותו קרוב ללב.

יש קהילה מדהימה של יוצרים עכשוויים בארץ. אני חברה בהנהגת "עמותת הצורפות העכשווית בישראל" שמאגדת את העוסקים בצורפות עכשווית ואלה שמתעניינים בה. שמנו לנו למטרה לקדם את התחום הצורפות העכשווית שעדיין לא מוכר דיו בישראל. בעולם, התחום התפתח כבר בשנות ה-80. לאחרונה הפקנו במסגרת העמותה תערוכה במוזיאון האסלאם וכנס בשיתוף מוזיאון ישראל. היה מעניין לראות איך דווקא במוסד ותיק שאוסף התכשיטים שלו הוא כמעט אוסף אנציקלופדי, האירוע התקבל בצורה מדהימה.

אני מאוד מאמינה באקטיביזם חברתי דרך צורפות, זאת הצהרת כוונות מבחינתי. כשסיימתי את התואר הראשון בצורפות ואופנה בבצלאל חל בי שינוי אישי משמעותי ועברתי להתגורר באבו גוש. הקמתי מחלקה לצורפות במרכז לנוער נושר וזאת הייתה הפעם הראשונה שממש חוויתי את הפוטנציאל של עשיית פעולות משנות חיים דרך הצורפות. עצם זה שהנערים קיבלו העצמה דרך תכשיט, דרך הייצור שלו והעבודה עליו, זה מדהים. הנחיתי אותם להכניס מסרים בעבודות שלהם ושם זיהיתי את הפוטנציאל שלהם להשמיע קול. זאת הייתה משאלת ליבי הכמוסה, לשלב בין הפעולות האלה. עברו 13 שנה והמרכז נסגר בינתיים. אבל עצם זה שתכשיטים נוקטים עמדה, מבחינתי זה משמעותי.

מי למעשה קהל היעד שלך והאם מי שאינו בן המקום יתקשה ״לקרוא״ את עבודותיך?

במהלך ״אותות ומופתים״ ביקרה בתערוכה קבוצת יהודים חובבת ישראל מספרד וראיתי את האתגר. המדריכה, ישראלית דוברת ספרדית, הייתה צריכה להסביר מי זה בן גוריון. גם אם הם הכירו והיה להם ידע בסיסי זה פשוט לא היה אותו דבר כמו קהל מקומי. הבנתי שאם מעניין אותי לתווך את העבודות החוצה מישראל, הנרטיב יצטרך להשתנות, אולי העבודות יקבלו יותר דגש יהודי ופחות ישראלי.

על מנת שהרפרנסים החזותיים יהיו מול העיניים של המבקרים ב״אותות ומופתים״, היה לנו חשוב לכלול בתערוכה פינה ארכיונית. אני נוהגת לערוך מחקר על הסמלים וחומרי הגלם עליהם אני מתבססת ומחפשת מכנה משותף והסתבר לי שרובם יוצרו בבית מלאכה קרצ׳מר – בית מלאכה ירושלמי שהוקם בתקופת העות'מאנים והפיק במהלך השנים סמלים, סיכות ועוד ליישוב בארץ ישראל ולפלמ״ח. המנורה הייחודית וגדולת הממדים שהוצגה במשפט אייכמן הוזמנה משם. נכדו של המייסד, בעז קרצ׳מר חי כיום בקיבוץ צאלים והקים את מוזיאון מורשת צאן ברזל שמציג את התבניות (השטאנצ'ים) של בית המלאכה ואת אופני הייצור. לימור ואני רתמנו אותו לתהליך והוא היה חלק בלתי נפרד במחקר סביב בניית התערוכה. הוא השאיל לנו מודלים ושטאנצים מקוריים שיש להם ערך היסטורי יוצא מגדר הרגיל.

אנשים שביקרו בתערוכה אמרו: ״לסבא שלי היו מטבעות כאלה״ או ״לסבתא שלי היה סידור עם התבליט הזה״. כיוצרת אני לא מתיימרת להמציא מחדש את הגלגל, אלא אני מוסיפה את השכבה שלי, ויש לזה סימוכין. הנוכחות הארכיונית מצדיקה את המהלך ולא מתריסה.

ספרי על העבודה שמוצגת בביאנלה – דימוי של קישוט סוכה עשוי מתכת
ראיתי בעיני רוחי את הדימוי של קישוט סוכה שהופך למדליית זיכרון. במקרה הזה היה לי החזון ונשארתי עם האתגר – איך לבצע את זה תוך שמירה על התחושה הדקיקה של נייר, שיש למוצר הזה. המעבר מהנייר, דרך העבודה ועד למוצר הסופי, היה מאוד מעניין. נקודת המוצא הייתה התמונות של הסוכות שנשארו עומדות אחרי מתקפת השבעה באוקטובר ולא פורקו. רציתי לבחון איך החזון שהיה לי הופך לאלמנט מוחשי. בלייבל של העבודה לימור האוצרת כתבה על כך שסוכה היא מבנה ארעי, בניגוד למשהו קבוע ומגן, וקשרה את שני הנושאים בצורה יפה יחד.

גם העבודה מזכרות מהר הרצל שהוצגה בתערוכה "אותות ומופתים" קשורה לאדריכלות. להר הרצל יש תכנון אדריכלי מוקפד שמביא בחשבון את הקברים שיתווספו. העבודה הוא אובייקט ״בלינגי״, זהוב, שיקי כמעט. מרחוק הצמיד נראה שייך לעולמות הראפ ואופנת רחוב. אבל כשמתקרבים לאובייקט וקוראים את שם העבודה נופל האסימון. העבודה נשענת על צורפות מסורתית ומזכירה צמידי צ׳ארם – צמידים שהעונד אוסף את האלמנטים שלהם לאורך זמן, אוסף זיכרונות, אוסף חוויות, מזכרות. ומה אנחנו אוספים עכשיו?