ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה
כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.
צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב
פוגי נעים
קרמיקה
היכן ממוקם הסטודיו שלך?
מושב רמת רזיאל, הרי ירושלים
כיצד היית מציגה את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?
אמנית נוסטלגיה בחומר
מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?
הסטודיו שלי הוא הבועה שלי. אני מוקפת באוספים שלי וביצירות שנולדו במקור מתוך המקום הזה של למלא חלל, ליצור עומס ויזואלי וחום נוסטלגי כמו זה שהיה לי בילדותי בבית סבי וסבתי. השולחן לרוב עמוס בעבודות בתהליך. המון מכחולים וצבעים, תבניות ורפרנסים לעבודה. ברקע יש תמיד מוזיקה, ספר אודיו או פודקאסט. ליהנות מכל העולמות זה בדיוק זה.
כיצד נראית שגרת העבודה שלך?
בתור אדם מופרע קשב הראש שלי רץ במקביל לכל מיני כיוונים ורעיונות שאני חייבת להכין ולנסות כאן ועכשיו, גם שגרת העבודה מושפעת מכך. התחלות במקביל של פרויקטים שונים, טכניקות שונות והתנסויות. אני שמחה לכתוב שאני לרוב מסיימת ויוצרת את מה שרציתי, אז גם אם הדברים נאספים ונערמים לאט לאט, הם גם מגיעים לסיום, ורעיונות חדשים במקביל תופסים את מקומם בשרשרת .
על מה את עובדת בימים אלה?
אני עובדת על כל מיני דברים קטנים שעושים לי שמח בלב. הפריטים המוכרים והאהובים מהסטודיו, העולם שלי, השפה שלי. זה כל כך מנחם ומשמח לחזור ליצור אחרי התקופה הארוכה שעברנו שהיו ימים שלא יכולתי לגעת בכלום ולא להרגיש כלום. ממש הרגשתי שהיצירה לא תחזור יותר.
אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זו – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?
בהמשך לתשובה הקודמת, אני בהקשבה ובלמידה, שואלת את עצמי שאלות על המציאות ואיך אנו חיים אותה ובתוכה גם בזמני קיצון. אני מנסה לקחת את הזמן והקצב, להיות יותר נוכחת, להעריך. מנסה להוריד רעשי רקע, דבר שמתבטא גם בעבודה האחרונה שלי המוצגת בביאנלה שנשארה נקייה מצבע והדימויים שונים מאלו שאני עוסקת בהם. סוג של בגרות במקביל למשחק התמידי שלי בצבע ובובות של תום ונוסטלגיה. הפעם נכנס גם כאב.
ספרי על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?
טבח שבעה באוקטובר והאירועים לאחר מכן השאירו גם אותי חסרת אוויר ומילים. ימים של חוסר אונים, טירוף. תוך כדי הגיע קול קורא לביאנלה השלישית. התמה ״מעשים וימים״ כנקודת התייחסות התחברה אלי מיד מנטלית ורגשית. לחיות חיים פשוטים וערכיים בתקופה בה נראה שאיבדנו הכל וחזרנו לבסיס, להבין מה חשוב באמת – בריאות ויושרה – ולא כקלישאה אלה ממש הלכה למעשה. כאשר אנו רואים למה מובילים כוחות של שררה, אלימות וחמדנות. חזרתי גם אני להיות איכרה פשוטה שרק רוצה לעבוד את חלקת האדמה הקטנה שלה ולחיות בצניעות ממה שניתן לי ומה שמספיק לי.
חזרתי בדימויים החזותיים למנחות Ex voto מהעולם הנוצרי במקסיקו והטאמטות (Tammata) האורתודוקסיות ביוון וכן דימויים דומים באיטליה. מנחות קטנות עשויות מתכת או חומר אחר המשמשים כמנחה לקדושים בכנסייה לאחר בקשת תפילה מהם למזור והתפילה מתקבלת. אפשר למצוא שם דימויים חזותיים רבים, פשוטים מאוד, עממיים. ייצוג חלקי גוף ואיברים שמבקשים עבורם טיפול . ציורי סצנות המספרות את סיפור המעשה והנס שקרה. פרוטזות ולבבות קדושים לרוב. התחלתי עם העיסוק בדימויים האלה בצורה הבסיסית ביותר. ממש כמו אותו האדם שמבקש תפילה לריפוי כי זה מה שהיינו זקוקים לו. חלקי הגוף, ידיים רגליים, קיבלו משמעויות נוספות עקב הפציעות שלא כדרך הטבע והחיים שבשגרה. אובדן ופגיעות בגוף ובנפש בדרך הקשה והכואבת של מלחמה וטרור ועד לסמלים גופניים שנחרטו בתודעה שלנו עם חזרתם של השבויים. מכיוון שעסקתי בחומרים שמוכרים כבר ניסיתי לחקור ולהבין מה הערך מוסף שאני מביאה בעבודה שלי. תוך כדי התהליך לא תמיד הייתה לי תשובה לזה, אבל המשכתי לעבוד עוד ועוד על הכנת האלמנטים הקטנים העשויים פורצלן. הכנסתי סמלים חדשים ודימויים מחיי היומיום.
