מעשים וימים, ביקור סטודיו: רובי בקל

ביקור סטודיו: פרויקט מיוחד בבלוג
תמונות וסיפורים מהסטודיו של אמני הביאנלה

כל יצירה נושאת בתוכה סיפור שלא תמיד מסופר בתערוכה. סדרת הפוסטים "ביקור סטודיו" מאפשרת לפגוש את אמני הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במקום האינטימי שלהם – הסטודיו שבו הרעיון הופך לחומר. הם משתפים אותנו בתהליך היצירה ובשגרת העבודה, במקורות ההשראה ובסיפורים שמאחורי העבודות שמוצגות בתערוכה.

צילום: יעל ליכטנשטיין, צולם במסגרת פרויקט צילום אמני הביאנלה "מעשים וימים" במוז"א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב

רובי בקל

היכן ממוקם הסטודיו שלך?

ברחוב הנגב בתל אביב

כיצד היית מציג את עצמך דרך הפרקטיקה היצירתית שלך?

צייר אמן

מה נוכח סביבך בזמן העבודה – חומרים, אובייקטים, דימויים, אור או סאונד המלווים את התהליך?

חלל הסטודיו שלי גדוש בקנבסים, בעבודות שכבר הוצגו ובציורים שנמצאים בעיצומו של תהליך. סביבי מונחים חומרי הגלם שלי, שלל סוגי צבעים, פיגמנטים, מדיומים ואבקות שונות, שבאמצעותם אני רוקח את הצבעים ומכין את משטחי הציור. לצידם, נמצאים תמיד ספרי אמנות שיוצרים עבורי מרחב לדיאלוג ולהשראה, על הקיר לצד הספרייה, תלויות תמונות של בני, טומי המוכשר, שמכניסות חום לתהליך היצירה. את העבודה מלווה בקביעות פסקול של שידורי רדיו.

כיצד נראית שגרת העבודה שלך?

שגרת העבודה שלי יומיומית ועקבית. כל בוקר בסטודיו נפתח בקפה שחור, בסמבוסק גבינה של אימא שלי ובהתבוננות ממושכת בציור שעליו אני עובד. משם, אני ניגש למלאכה. החלל מאכלס תמיד עבודות בשלבי פיתוח שונים, מה ששומר עליי בתנועה מתמדת. ברגעים שבהם אני מרגיש תקוע, או כשיש בי חשש להרוס, אני פונה לפעולות חומריות מדיטטיביות, רוקח צבעי שמן מפיגמנטים או שוטף שמן פשתן בשיטה מסורתית. העבודה בסטודיו דינמית, והיא רחוקה מלהסתכם רק בפעולת הציור עצמה.

על מה אתה עובד בימים אלה?

בימים אלה אני עובד על תערוכת יחיד לגלריה זימאק, שבה אציג שילוב בין עבודות אבק לציורי שמן. פרקטיקת העבודה שלי מבוססת תמיד על מהלכים מקבילים, בזמן שעבודות האבק שוהות באתרים שונים וצוברות את האבק של המקום שאותו הן מתעדות, אני מנצל את הזמן בסטודיו כדי לעבוד על ציורי שמן ורישומים.

אילו רעיונות, שאלות או תמות מעסיקים אותך בתקופה זאת – ברמה האסתטית, החומרית או המושגית?

בתקופה זו אני חוזר להתמקד בציור העוסק במשטחים, חללים ומעברים, ומתעד מקומות שעומדים להיעלם מהנוף שלנו. המהלך הזה התגבש בתערוכת היחיד שלי, הציור המופשט של הַצַּבָּע, בגלריית בנימין (אוצר: לארי אברמסון).
עם פרוץ מלחמת השביעי באוקטובר, הרגשתי כיצד הזמן מתערב באופן בוטה בציוריי. את מקומם של בעלי המקצוע האנונימיים שציירתי בעבר, החלו לתפוס דמויותיהם של חטופים ובני משפחותיהם. מאורעות הזמן דנו אותם לשאת על גופם את חורבן העולם, אך בתוך הציור הם הופכים, לצד הצַבָּע/צייר, לגיבורים המתקנים את החלל הסדוק, ומגלמים את התקווה והסיכוי להתחלה חדשה.

האם חלו לאחרונה שינויים באופן העבודה שלך – בקצב, בבחירת החומרים או בנושאים שבהם אתה עוסק?

לפני פרוץ המלחמה, פועלי הצבע (הצַּבָּעִים) הופיעו בציוריי ללא אבחנה ספציפית לגבי זהות האדם המשפץ ומתקן את החלל. החלל בציור היה הנושא של הציור ופחות הדמות, עם פרוץ המלחמה, התבקשתי לצייר פורטרטים של חטופים שאינם בין החיים ושל נרצחים מפסטיבל הנובה. העיסוק בדיוקן, הדרישה לדיוק בצבע והצורך בדמיון למקור ריתקו אותי, אך השהות הממושכת לצד המוות הפכה קשה והחלטתי להפסיק לצייר את מי שאינם.
במקום זאת, בחרתי להפנות את המבט אל המשפחות, אותם אנשים שלמרות הטראומה והכאב התהומי, ממשיכים להילחם ולהרים ראש. הדיוקן הראשון בסדרה זו היה של אביחי ברודץ, שמשפחתו נחטפה לעזה בזמן שלחם בכיתת הכוננות. אביחי היה הדמות ששחררה אותי, הוא הפך ל'צַבָּע הגיבור' הראשון שמתקן את החללים ההרוסים בסדרה שהצגתי אשתקד בגלריית בנימין.
כיום, חל שינוי נוסף ואני חוזר לעסוק בחומרים המגיעים מתוך האוטוביוגרפיה שלי: אם דרך ציורי האבק שבאמצעותם אני מתעד את מחוזות ילדותי, ואם בציורי השמן עליהם אני עובד במקביל בסטודיו. בציורי שמן אלו אני מתאר אזורים שונים במרחב שבו אני פועל, אני מייצר טקסטורות עשירות ושכבות שונות של צבע, ובאמצעותן בורא נוף חדש היברידי המורכב מכמה אזורים.

ספר על העבודה שלך שמוצגת בביאנלה, מה הוביל אותך אליה ומה עומד מאחוריה?

בעבודה רידינג אני יוצר ציור אינדקסאלי המבוסס על ממד הזמן. הדימוי נבנה באמצעות שבלונות המונחות על הקנבס, המאפשרות צבירת אבק בטונים משתנים, בהתאם למשך החשיפה של האתר אותו בחרתי לתעד. כל גוון בעבודה הוא עדות חומרית לפרק זמן מסוים שבו הצטבר האבק, דרכו אני מתעד את מבנה תחנת הכוח רידינג האייקוני, הן ברמה הצורנית והן מבחינה פעולתית.
עבורי, העבודה מייצגת זיכרון אישי מתקופת הילדות. פרקטיקת הרישום באבק מאפשרת שימור אותנטי של חלקיקי המקום עצמו, שכן באבק גלום הדי-אן-איי של המבנה. בכך, הציור הופך ל'ציור אמיתי" של רידינג, המכיל בתוכו באופן פיזי את הזמן ואת החומר של המקום.